22.1, הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד

מתישהו בין מילוי חובותיה כמשגיחה ומילוי חובותיו כמגן, פרי הרוח מחפשת את אנדרדוג. היא נראית מדוכדכת, עד כמה שזה אפשרי בלופוס.

מוצאת. הוא כרגע שומר בקיירן בלופוס.

"שלום. אפשר לדבר?"

הזאב השחור מהנהן בראשו. "מה קרה?" שואל הזאב בנימוס. "מעדיפה שאני הומיד?"

"אם רוצה. ככה בסדר." אומרת הזאבה, אם כי היא עצמה משתנה לגלאברו. "קיבלתי מסר מלאקי."

אנדרדוג משתנה להומיד. פניו חמורות סבר. "מה... מה הוא כתב?"

"הוא שלח רוח. ציפור." היא אומרת. "הוא לא חוזר. לא בזמן הקרוב, בכל אופן. הם מארגנים משלחת לאוסטרליה."

אנדרדוג ירכין ראשו לקרקע. הוא נאנח קלות. "זה... מאוד מצער לשמוע. אני בהחלט אתגעגע ללא מסתכל למטה." הוא יאמר, ואז יישיר מבט לפרי הרוח. "מה יהיה עם אמא? עם הטריטוריה?" הוא יעשה הפסקה קטנה, ואז יאמר בחשש: "... איתך?"

"אני אשמור עליהן." היא אומרת בנחישות, ואז מוסיפה קצת יותר בשקט "אבל אני מניחה שהגיע הזמן לחפש להקה חדשה."

"אני מבין." הוא יאמר בעצב. "אם זה מה שתצטרכי לעשות... אחרי הכל, לא טוב היות הגארו לבדו." קולו מריר וחלוש.

פרי הרוח בוחנת אותו במבט מעט מודאג. "איך הולך עם חולי ירח?"

"הם להקה ראוייה. אלפא חזקה, גארו טובים." הוא יאמר בהחלטיות.

פרי הרוח מחייכת ונראה שהיא באמת מאושרת בשבילו. "יופי. מגיעה לך להקה טובה."

"גם לך." הוא אומר בעצב. "אני נכשלתי בלתת לך את זה. אני מצטער."

"שנינו נכשלנו. אי אפשר לשנות את העבר, רק ללמוד ממנו. להשתפר."

"חכמה וצודקת כרגיל." הוא יחייך אליה חיוך מריר. "מעניין מה סהר הייתה חושבת על כל... זה." הוא יאמר, משפיל ראשו לאדמה בשנית.

פרי הרוח חושבת על כך ברצינות לכמה רגעים. "אני לא יודעת." היא מודה לבסוף. "אף פעם לא הבנתי אותה באמת."

"אני מאמין שאני כן..." הוא יאמר, בעצבות מסויימת.

"ומה היא היתה חושבת, לדעתך?" פרי הרוח שואלת ברכות.

"שכנראה לא הייתה לנו ברירה. שעשינו כל מה שיכולנו, אבל לא יכולנו לעצור את זה." הוא נאנח. "לפחות זה מה שנראה לי."

פרי הרוח שותקת לרגע. מהססת. כשהיא מדברת, קולה שקט, מלא ספק וכאב. "אתה באמת מאמין שעשינו כל מה שיכולנו?"

"אני לא יודע." הוא אומר בטון חלוש.

"אני לא חושבת." פרי הרוח אומרת ואז מתחילה לדבר מהר יותר, בתסכול שהולך וגובר עם כל מילה. "אני חושבת שויתרנו מהר מדי. אני חושבת שפחדנו ושהיינו חלשים ושנמאס לי שדברים קורים ואין לי שום שליטה עליהם." היא עוצרת. נושמת. נראה שהיא הפתיעה את עצמה.

"גם לי..." הוא יאמר בעצב. "גם לי." הוא משתנה ללופוס ופונה ללכת.

"אלכס!" היא קוראת אחריו. "חכה."