7.2.20- שני ראגאבשים וכינור

לאחר שהוא יעזוב את החגיגות אוון תלך לצד לחפש את אנדרדוג. היכן הוא יהיה.

היא תמצא אותו מנגן בכינורו לא רחוק ממקום החגיגות. הוא שקוע מאוד בנגינתו, מנגן ברגש ובעוצמה, שיערו הבלונדיני מתפנף מעט עם כל מהלומה של קשתו על הכינור. אפשר להניח שלא ראה את הראגאבשית כמעט כלל.

כשהוא יסיים היא תמחא לו כפיים ללא רמז של אירוניה
"מרשים מאוד אנדרדוג."

הוא יחייך אליה חיוך עצוב וירכין ראשו לתודה. הוא ישתה מן הפלאסק שלו פעם נוספת. "את יודעת מה שם היצירה הזו, מביטה קדימה?" הוא ישאל בעצבות מסויימת.

היא מנידה את ראשה
"זה פחות הז'אנר שאני מכירה. מה היא?"

"זהו קטע מתוך היצירה 'ארבע העונות' של ויואלדי בשם 'סערה'. יכולה לנחש מאיזה עונה הוא?" הוא ישאל, מעט מנסה להסתיר את עצבותו.

״חורף,״ היא אומרת
״וכמו החורף אני רואה שאתה מאוד קודר כרגע... מה גרם לך להרגיש ככה?״ היא תשאל עם מבט מודאג

"לא מביטה קדימה. למען האמת, זהו קטע מתוך הקיץ דווקא."

״אמרתי לך שאני לא מומחית בדברים האלו״ היא אומרת ומתקרבת אליו
״רציתי להגיד לך שאני מצטערת שהייתי כזאת בת זונה אליך בחודשים האחרונים. ושהייתי אדישה להתברינות של חברי הלהקה שלי אליך- השיפוט שלי לא היה במקום הנכון.״

אנדרדוג מחייך בשומעו את הדברים הללו. "ובכן... תודה." הוא מסב את מבטו חזרה לכינור. "את יודעת מדוע שאלתי אותך את השאלה הזו?"

״גם אם נמות מחר או לא- אני רציתי לסיים את המתחים ביננו- הם עושים יותר נזק מטוב.
ולא אני לא יודעת למה שאלת את השאלה.״

הוא יהנהן למביטה קדימה. "משום שדברים הם לרוב בעלי משמעות עמוקה יותר ממה שנראית על פני השטח. אף על פי ששמה של יצירה זו הוא סערה לא אומר שהיא שייכת לחורף דווקא." הוא נאנח. "מערכת היחסים שלי עם אדוני צללים היא מורכבת מביטה קדימה. חשוב לא לרדד את היחס שלי אליהם לאהבה או לשנאה. כי לא כל הדברים בעולם הם כאלו פשוטים." הוא ינמיך את הקשת ואת הכינור שלו. "לא מצאתי שום הנאה במשפטם של עוקד החטאים וצל מארה. היו לי תקוות בהם, תקוות שהתבדו. תקוות שאולי אני טועה. ולצערי, החוש שלי לגביהם היה נכון."

״אני לומדת להיות יותר ביקורתית כלפם- ובדרך שתבנה אותם ושלא תשרוף גשרים.
ולא משנה עד כמה נזק הם יגרמו- אני תמיד אהיה בצד החלשים בסופו של היום״

"היי בצד של החלשים, מביטה קדימה, לא של הטיפשים והנבזיים. זה הבדל גדול שצריך לעשות. בואי נצא מן הקיירן למקום יותר פתוח. כזה שאפשר לעשן בו, ולנהל שיחה עם פחות עיניים." הוא מביט סביב.

היא עוקבת אחריו

הם יוצאים מן הקיירן למקום רחוק יחסית, ומתיישבים תחת עץ. הוא ידליק מקטרת אשר נראית איכותית למדי, וישאף ממנה. הוא ישלוף עבורה סיגריה ויציע לה גם. "אחד היתרונות המשמעותיים של להיות גארו, היא שאתה לעולם לא יכול לחלות במחלות כמו סרטן, כי הגוף שלך פשוט... מרפא את עצמו. זה מדהים, באמת."

״הייתה תקופה שבה אני עישנתי. אבל מאז שחדי הקרן עזבו אני לא מרגישה שאני יכולה לעשות זאת בלי כובד בלב... אבל זאת רק אני.״ היא אומרת ומחממת את ידיה
״הגארו שבלהקה שלי... אני בספק שאני אוכל לגמול אותם מדרכם... אני גם לא יודעת אם זאת העבודה שלי. אבל אני עדיין מרגישה חוזק כשהם עומדים לצידי ותומכים בי.
למה אתה חושב שזה ככה?״

"שאלה טובה, אני מניח שזה להקה. גם אם חברי הלהקה שלך אידיוטים."

היא מהנהנת
״מה איתך? איזה אתגרים יש לך עם חולי ירח?״

"ובכן, אנחנו מסתדרים די טוב. לעיתים קשה עם העובדה שהם גארו מסורתיים יותר ואני גארו... פחות, אבל סך הכל עובד די טוב."

״מעניין
אני מניחה שגם יש את העובדה שיש לכולכם מטרה משותפת
גם לנו יש אותה. אנחנו פשוט לפעמים חולקים על איך ליישם אותה״

"אני מנחש, כן. אחרת לא הייתם להקה." הוא לוקח עוד שאיפה מהמקטרת שלו. "אבל עדיין - להקה בנוייה על יותר מאינטרסים משותפים, נכון?"

היא מהנהנת
״הם באמת מרגישים כמו אחים שלי ושאני יכולה לדבר איתם בגובה עיניים ללא לפחד מהם.״

"באמת?" אומר אנדרדוג, בהפתעה... מעט מזוייפת. "אני שמח לשמוע. זהו תפקידו של האומגה, ושל הראגאבש, להעביר ביקורת על חברי להקתו ועל צורת הפעילות שלהם, וזה בהחלט דורש אומץ לעשות זאת. אך צריך לזכור כי יש יותר מדרך אחת להעביר ביקורת, ולראגאבש יש כלים רבים שבהם הוא יכול להשתמש."

״אני מנסה למצוא את דרכי- זה לא קל״