13.3, לֹא אֶעֱזָבְכֶם יְתוֹמִים אָבוֹאָה אֲלֵיכֶם

לאחר המוט, כשההמולה שוכחת ושלשלאות מנופצות נראית פחות כאילו היא רוצה לחבוט במישהו, פרי הרוח ניגשת אליה.

כבר יחסית מאוחר בלילה והיא במגורים עם ספר, מוזיקה ברקע מהרדיו, ובירה פתוחה וחצי מלאה לידה. היא מרימה מבט עייף מעט לכיוון פרי הרוח. "היי. הכל בסדר?"

"כן, תודה... מה איתך? היה לך ערב עמוס."

"מוטים תמיד עמוסים. אבל הערב הרגיש די עמוס, כן. לפחות הצלחתי לספר סיפור ולהגיד לסוף הטבעי של שיחות בלי שמישהו גרר אותי משם." היא נאנחת. "היו גם כמה דברים שלא הגעתי לעשות ולא עשינו. אף אחד לא אמר מילה לזכר המתים בעזה, זה חבל."

"כן... ולא הספקנו לספר את סיפורי הקרב. אני חושבת שאארגן מעגל סיפורים בקרוב. זה חשוב."

"הרבה מסיפורי הקרב כבר שמעתי, אבל הייתי מעורבת בניתוחים של אחרי, והם היו יותר תיאורי משימה יבשים מאשר סיפורי גבורה. זה חשוב." היא מסכימה. "איפה חשכת מעמקים היה? על גארו אחרים אולי הייתי חושבת שהוא מתבייש להראות פנים בציבור, אבל הוא לא פחדן."

"היו לו התחייבויות מול רוחות בטריטוריה. הוא ידבר איתך בהקדם." אומרת פרי הרוח.

"זה לא דחוף. כמו שאמרתי, אני לא חושבת שהוא מנסה להתחמק מתוצאות. אחרי הכל, הוא ביקש להישפט." היא מהנהנת. "יהיה בסדר. הבנתי שקול הזעם הולך למצוא לעצמו להקה חדשה?"

"כן. הוא אמר שדרכו של הינשוף לא מתאימה לו." פרי הרוח אומרת בשוויון נפש של מי שהשלימה עם עובדה.

"קורה. אני מקווה שהוא לא יצפה לעזרה בקלות מהינשוף בהמשך הדרך שלו, מה שהיא לא תהיה."

פרי הרוח מהנהנת. "כן... אני מקווה שהוא ימצא להקה שתתאים לו יותר. גם הצל הנעלם עזבה. היא חזרה ליוון."

"כן, על זה שמעתי. טוב, שלושה זה עדיין להקה. אני מקווה שתמצאו מישהו נוסף, למען היציבות והיתרון המספרי. הגיעו הרבה אורחים בשבוע וחצי האחרונים שמקווים להישאר."

"כן, זה נפלא." פרי הרוח אומרת בחיוך. "הזמנתי את כולם להתארח אצלנו ולרוץ איתנו."

"מצוין, אני מקווה שהם יוכיחו את עצמם ראויים להצטרפות לספט. המטיס היה מאוד מרשים ברמת הגולן, כך שמעתי. אפילו סופרוסין מחבב אותו עכשיו, אז כל השאר אמור להיות קל יחסית."

"כך שמעתי. השגתם ניצחון מרשים."

"כן." היא לא נשמעת גאה בזה. "הצלחנו, במחיר כבד ובאיחור. אבל הצלחנו, שזה משהו בכל זאת."

"הצלתם את רמת הגולן. גאלתם את גרין אייז. זה יותר ממשהו."

"כן, זה נכון. בעיקר טע- פאתוס, כלומר. הרוב היה מאמץ שלו, אנחנו רק תמכנו מאחור. פשוט מכעיס אותי, למרות ההצלחה, שנתנו למצב להתדרדר ככה." היא מושכת את עצמה קצת אחורה, כאילו מתרחקת מהנושא, "אבל זה היה ונגמר ואין טעם לאגור מרירות על זה."

"בדיוק. העיקר שהצלחתם." מסכימה פרי הרוח. "בכל אופן, רציתי לדבר איתך על משהו אחר. דם ואפר סיפר לי על מה שקרה באילת. על הילדים."

היא נאנחת, עמוק ומהלב. "כן?"

"איך אפשר לעזור להם?"

"איך את במחיקת טראומה לילדים מתחת לגיל 10 והחלפת הרבה סדינים פעמיים בלילה?" זה היה עלול להישמע סרקסטי, חוץ מזה שזה לא. "אנחנו נשמח לעוד עזרה שם, למרות ש...הגיעו פחות ילדים משהתכוננו להביא. אז מצד אחד יש יותר סגל על פחות ילדים, ומצד שני.." היא פורשת ידיים. "ייקח זמן עד שהם ימצאו שוב שלווה."

"איפה הם כרגע?" פרי הרוח שואלת, ואז מהססת לרגע ושואלת "ומה בדיוק קרה? דם ואפר לא פירט."

"הם במעון שהכנו להם מראש, תחנת כוח בטריטוריה שלנו שחולי ירח טיהרו עוד לפני שהצטרפתי ללהקה ושאנחנו כבר יותר מחצי שנה מתאימים להיות בית יתומים עבורם. אילת מסוכנת, יש בה ספירלות וערפדים ולשני הצדדים האלה יש חיבה ללחטוף גורים חדשים ובני דם לכל מיני מטרות." היא אומרת בגועל. "יש שם גם קבוצה של בני דם מבוגרים שהם כוח לוחם, ובן דם אחד קשיש, ממש עתיק, שניהל את בית היתומים. או - היה, יותר נכון. והוא אסף אליו ילדים, גם בני דם וגם בני אדם רגילים. ואז ביום ראשון רצנו לאילת, לבדוק מה המצב שם כי עם כל הדברים בעזה קצת הזנחנו. ונלחמנו עם ערפדים, וכל זה, והלך בסדר דווקא, ואז אחד הילדים מהבית יתומים יצר איתנו קשר." היא עוצרת וכמה הבעות מתחלפות על הפנים שלה די מהר לפני שהיא עוצרת בעירוב של צער וזעם. "העלוקות החארות החליטו לנקום. הם תפסו את דוד, הבן דם הזקן, ועירפדו אותו ושלחו אותו לבית יתומים עם כמה חברים רעבים." האגרופים שלה נקפצים והיא משחררת במאמץ ונושמת לרגע.

"הם הצליחו לחסל בערך חצי מהילדים לפני שהגענו לשם. קצת פחות מחצי. חצי ברחו למקום מסתור שהכינו אותם מראש שאולי יצטרכו, כי הם ידעו שהם בסכנה, והצליחו להתחבא. שניים השתנו במהלך ההתקפה והצליחו להוריד כמה מהערפדים. את דוד חרמש דמים חיסל." היא אומרת את זה בשיוויון נפש שהוא רק קצת לחלוטין לא אמיתי. "ארזנו את מי ששרדו ולקחנו איתנו. חרמש דמים יקח את הגור הפנרירי לשוודיה לחינוך מחר, ואת האדונית צללים אני אעביר לעוקד החטאים שימצאו לה מקום."

נראה שהרבה מהמידע לא חדש לפרי הרוח, והיא לא נראית מופתעת או מזועזעת - רק מאוד, מאוד זועמת. היא נושמת כמה נשימות עמוקות ואומרת בשקט, בקול מאומץ, "כמה שרדו."