27.3 בשורש מתחקרים אורח

בדירה בשורש, שלשלאות מנופצות באה לדבר עם מנכ"ל UPS ישראל, עכשיו שהוא פחות או יותר תקשורתי.

הוא אכן שם שוכב במיטה עם עירוי כלשהו (תרגישי חופשייה לתאר לי את החדר בו הוא נמצא), כבר לא נראה חיוור, עדיין מאוד רזה אך חלק מסימני המחטים נלמו ועיניו נראות כמעט צלולות. בדיוק סיימו לקחת לו מדדים ומדווחים לך על מגמת שיפור. אם תרצי יפנו לכם את החדר מן הסתם.

החדר הוא חדר בדירה, מרוהט בפשטות גובלת בספרטניות עם אפס סימנים של נוחות או קשר לדירה. אלה מגורים זמניים שמאז שהלהקה שכרה אותם שירתו בעיקר אנשים שהיו מכורים למשהו כי כזה הוא עולם האפלה.

היא ניגשת את האיש, לא קרוב מדי כדי שלא להפחיד אותו, ופונה אליו בשמו (שאנחנו יודעים אותו ואני לא זוכרת כרגע). "שלום. איך אתה מרגיש?"

(אבי מכלוף)
"יותר טוב, תודה, אם כי יהיה נחמד לראות קצת טלוויזיה או לקבל איזה מזרן" הוא חצי מחייך ואולי מתבדח? "אני מבין שזה לא בית חולים בדיוק?" הוא אומר בעוד אוכל יוגורט קטן שהביאו לו.

"לא בדיוק, לא. אבל אני יכולה לארגן לך מזרן. לא טלויזיה, לצערי. ותאמין לי אתה לא רוצה לראות חדשות כרגע. אני שמחה שאתה מרגיש יותר טוב." היא מוצאת לעצמה כיסא. "תוכל לספר לי קצת על מה עבר עליך, כמה זמן היית במקום שממנו שיחררו אותך?"

"מה התאריך היום? מי את? איפה אני? מי שחרר אותי?"

"אתה צודק, התחלתי מהסוף, אני מתנצלת. שמי פאולין גורדון. אתה ליד ירושלים, בדירה פרטית ומאובטחת. היום 27 במרץ 2020, יום שישי. ומי ששיחררו אותך הם יחידת עילית שמתמחה בחילוצים מהסוג הזה."

(מפעילה אמת של גאיה, 5 קוביות נגד מניפולציה+עורמה שלו אם הוא מנסה לשקר)

"אההה וואו... רק 4 שנים, זה הרגיש כמו 40.. היה לי מוזר באמת שהשיער שלי עדיין לא לבן. את סוכנת מיוחדת או משהו כזה?" הוא אגב גבר בשנות ה-50 לחייו, לבוש במה שנתתם לו. הוא לא מראה עצב או סבל, נראה די פסימי סה"כ כמעט כמוך.

"ארבע שנים?" זה הרבה יותר משהיא ציפתה אבל היא מסתירה את רוב ההפתעה. הוא קיבל טרנינג נחמד ונוח, במידה הנכונה ועם התגיות של החנות עדיין מחוברות. "אני...בערך, כן. חלק מהארגון, אם תרצה. תוכל לספר לי קצת על מה עבר עליך בתקופה הזו? קח את כל הזמן שאתה צריך."

"מה יש לספר? ראית... עינויים בלתי פוסקים, לא רוצה להכנס לתיאורים, עברתי מספיק מהעלוקות האלה. תפסתם אותם?"

"חלק מהם." היא מהנהנת בלי להתחייב לכלום. "הם השתמשו בשם שלך, בחתימה שלך, כדי להעביר משלוחים. זה היה בידיעתך? בשיתוף פעולה שלך?" היא מנסה להישמע לא אגרסיבית לגבי מה שלגמרי יכול להתפרש כהאשמה.

"לא, בחיים לא אשתף איתם פעולה" הוא נראה כועס "אתם חייבים לתפוס את כולם שם!"

"לתפוס או להרוג? אני לא רוצה לבוא בהאשמות, אבל אני מאוד אעריך שיתוף פעולה מלא מצידך. המידע שיש אצלך יכול מאוד לקדם את הפעילות של הארגון שלי באילת."

"מי אלו הארגון שלך? משטרה? צה"ל? שב"כ? איך אני אדע שאת דוברת אמת ואת לא חלק ממזימה מורכבת להוציא ממני את המידע שהם רוצים?"

"לא אף אחד מאלה. ארגון בינלאומי, לא מדיני. כזה שפועל נגד העלוקות ולא איתם." היא עושה את המקסימום שלה להראות נגישה ועם זאת סמכותית ומרגיעה.

"איזה ארגון בדיוק? יש לך תעודה?"

"אנחנו לא מנפיקים תעודות. יש מעט מאוד מידע שאני יכולה לתת לך בלי להיות בטוחה שאתה לא משתף איתם פעולה ולא תחזור אליהם ותחשוף אותנו. אבל, תחשוב על זה ככה - כבר שבוע אתה כאן, ולא הפעלנו עליך לחץ, לא אלימות, לא סמים, אתה לא קשור והדלת שם לא נעולה. זה אמור לתת לך מסגרת התייחסות לגבי הארגון שלי והכוונות שלנו כלפיך."

"בחיים אני לא אשתף עם הרוצחים המנוולים האלו פעולה!"
הוא נראה מתלבט לרגע "את רוצה לומר לי שבכל רגע אני יכול לקום וללכת ואתם לא תמנעו ממני לעשות את זה?"

"נעקוב אחריך, אבל לא נמנע את זה. אבל לאן תלך? אתה אומר שהיית אצלם ארבע שנים, ועד כמה שראינו לא מחפשים אותך."

"כי המפלצות האלה פשוט התחזו אליי איכשהו!" הוא אומר בפרץ עצבים לפני שקורס רגשית ולוחש עם דמעה "ככה הם הגיעו אליהם. הם מתים בגלל שהיא אהבה אותי". האחיזה שלו בבגדים מתחזקת, נראה שהוא מאוד עצבני וגם רגשי אבל סה,כ שולט בעצמו כרגע.

היא מחכה, בלי להגיד כלום, נותנת לו להרגע ולמלא את השקט בהסברים.

"אני לא יודע אם משהו ממה שאני יודע יכול לעזור..." הוא נראה מעט מתוסכל אבל נושם עמוק, מנגב את הדמעות ומביט בך "מה תרצי לדעת?"

"הכל. כולל הכל."

"זה התחיל ב'הצעה' לעסקים לא חוקיים עבור רווח, יותר כמו דרישה. הם חשבו שיגידו לי מה לעשות ושאני אקשיב. כשסירבתי הם החלו לאיים, גילו עליי דברים ולחצו עליי. גם אז סירבתי לשתף איתם פעולה ופניתי למשטרה וכוחות הבטחון. לאט לאט הבנתי שזה עמוק משאני חושב ושהם משתפים פעולה איתם.
הם התחילו להתעסק עם העובדים והחברה שלי, התחזו אליי,  הם החלו לייבא ספינות משלוחים של החברה מפקיסטאן. ניסיתי ליצור קשר רונן, להזהיר אותו, להרחיק את המשפחה והילדים. הם תפסו אותי, טמנו לי מלכודת, עינו אותי עד שאומר להם איפה רונן. הם תפסו אותם בסוף, את אישתי והילדים שלנו, עינו אותם מול העיניים שלי".

נראה שהחלק הזה מאוד קשה לו והוא כועס ומלא רגש אמיתי כשמדבר על הנושא "לא יכלתי יותר, אבל זה כבר לא שינה, כשתפסו אותן הוא ידע לעבור מקום, אז בשביל ההנאה ולשבור אותי הם גרמו לילדים להרוג את אשתי, לאכול את גופתה ואז אחד את השני. נשבעתי לעצמי שאמצא דרך לשרוד ולנקום בהם. את צריכה להבין שאי אפשר לעצור אותם, הם צריכים למות".

הוא מביט לדימפנה בעיניים וניתן ממש להרגיש את אש הנקמה בוערת שם, אך זה מוזר, אומרים לרב שנקמה היא רעל שאוכל את הנשמה ובעיניו יש ניצוץ כלשהו של תקווה שמשאיר אותו טהור.

הזעם של דימפנה עולה בחדות אבל היא משתלטת על עצמה כדי לא להבהיל אותו יותר מדי. מול הסיפור המצמרר ומעורר חלחלה הזה, היא חוזרת לשאלה הכי בנאלית שיש לה "מי זה רונן?"