22.9 להתחיל לקום על הרגליים

בערב יום שלישי, הרמוניה מחפשת בקיירן את זכריני.

בערב יום שלישי היא לא שם. אבל מאוחר בלילה היא חוזרת, נראית עייפה, ומתיישבת בספסל.

הרמוניה קופצת מספסל אחר, מתיישבת על השולחן, מניחה על הכתף שלה ראש פרוותי עם עגילי כסף, שנראים די מגוחך על הראש הזאבי.

היא מחייכת אליה חיוך קלוש. "איך החורים? מתחיל להתבסס?"

הרמוניה מהנהנת ומסתכלת עליה במבט בוחן, בברור בודקת את המצב שלה.

נראה שהיא מהנהנת באישור. היא משתנה להומיד. "מתי אכלת פעם אחרונה?"

היא נראית מופתעת מהשאלה ועוצרת לחשוב על זה רגע. "...ערק נחשב?"

"לא. זה איכס." היא אומרת כמו ילדה קטנה. "חכי רגע" היא רצה למטבחון וחוזרת עם נקניק מעושן, גוש גבינה גדול, כיכר לחם וכוס תה (שאם זכיריני מכירה, זהה בדיוק לתה של דימפנה). "תאכלי, זה חשוב."

היא מחייכת ומהנהנת, נוגסת מעט בגבינה כאילו כדי לשעשע את הרמוניה, ושותה מהתה. ברגע שטועמת ממנו, היא מניחה את הכוס ונראית עצובה עוד יותר משום מה, בוהה בספל.

"את צריכה לאכול." הרמוניה אומרת ברכות. "האובדן איתנו תמיד, צריך להצליח לחיות איתו. למרות שזה מחורבן"

היא לוקחת עוד שלוק, מעווה את הפה בחוסר רצון ושולפת בקבוק ערקמהמגפאי סוואג. היא שופכת את.הערק לתוך התה, שותה שוב, ומהנהנת לעצמה בסיפוק.

..."אני בסדר. הובלתי ריצה היום. גילינו הרבה." היא שותה עוד מה"תה"

הרמוניה מעקמת את האף שלה קצת אבל נותנת לה. "תאכלי. הבשר טוב. איך הלך בריצה?"

"היה לא רע. הלכנו לקדם עניינים בנוגע לכיפות שצצו, ספציפית זו שבחולון.גילינו הרבה דברים. מאוד מטרדים מה שהולך שם. באופן ככלי האורגת עושה הרבה בעיות לאחרונה..."

שהיא מדבר על עבודה נראה שיש חיות מסויימת שחוזרת אלייה והיא לוקחת ביס מהבשר בלי לשים לב ולועסת תוך כדי שמדברת.

הרמוניה נראית מרוצה שהיא אוכלת. "האורגת כנראה אחראית גם להעלמות של החרקים. אכן הרבה בעיות." היא שותקת כמה רגעים. "את יודעת שאני פה לעזור, נכון?"

זכריני מהנהנת " כן. גם בנבואה של האפוקליפסה... יש משהו על זה. על מכונות שהופכות את האדמה לשחורה שאי אפשר לחיות עליה"
היא מסתכלת על הרמוניה שאומרת שהיא שם לעזור "תודה אני מעריכה את זה. למרות שאני לא רואה הרבה במה לעזור כרגע היא הלכה."

"מעבר לזה. פה לעזור. הרבה הולכים, גם לי הלכו" היא שותקת בכאב. "אני יכולה לעזור בלהמשיך להלחם ובפחות להרגיש לבד."

"נכון. הרבה הולכים.אבל פחות להרגיש..." היא מנענעת את הראש שלה לשלילה כאילו הרעיון ממש נגד העקרונות שלה

״לא פחות להרגיש. פחות להיות לבד. כאן לעזור במה צריך. גם אם זה להביא אוכל כשאת שוכחת״

היא מחייכת חיוך עצוב. "ומי יביא לי אוכל שאת תמותי?"

" אני טיפוס עמיד, גם כשסיכנתי את עצמי בטיפשות יצאתי בסדר." הרמוניה אומרת, נראית משועשעת מהעיניין. "אובדן זה קשה אבל מוות הוא פשוט חלק מהמעגל." היא מוסיפה בשקט, מתיישבת ליד זכריני.