12.7 זיכריני וגשם קיצי "מה בקופסה"

גשם קיצי מגיע לחפש את זיכריני. לצידו יש תיבה גדולה מאוד, נראה שהוא נראה קצת עצוב,הוא מסתכל סביב.

זכריני בטרטוריה שלה, הוא יראה את סופרוסין בדיוק יוצא משם.
"גשם קיצי! מזמן לא התראינו! בוא כנס.מה חדש?" היא עוצרת שמבחינה בקופסא שלו, מטה את ראשה הצידה. "מה זה?"

גשם קיצי מטה קצת את הראש...
"הייתי בספט מיי חיים במוט האחרון, האלפה שם רצה להוקיר תודה לנו על כל העזרה שעשינו. אז הוא יחזיר לנו את זה."
גשם קיצי פותח את הקופסה בשתי ידיו בפנים
דרך האמצע שוכב בחליפה וידיים מוצלבות נראה כמו גופה נורמטיבית.
"הם עשו מאמצים רבים כדי להחזיר לנו אותו בצורה הזו מערפדים, ואני רוצה לקבור אותו סופית. רציתי לדבר איתך על איפה כדי כשני הגארו האחרונים המקושרים אליו."

היא קופאת שהוא פותח את הקופסה. העיניים שלה נהיות רטובות אך לא נראה שנשארו לה דמעות לבכות. היא מתקרבת לאט, כאילו אם תסוז מהר הוא יעלם. היא מרימה לאט את היד, ונוגעת במגע הכי זהיר ועדין שיש בלחי שלו.
"הוא... נראה כאילו הוא הולך כל רגע לפתוח את העיניים ולהתלונן שהפרענו לו לישון. הם סיפרו איך הם מצאו אותו?"

"הוא מצא אותו אצל ערפדים, זימיצ'י. אני חסכתי מלשמוע את ההמשך."
הוא משאין את המכסה.
"הם אמרו שזה היה מאוד קשה להחזיר אותו ככה."

זכריני עוצמת את העיניים שלה בכאב. לוקח לה כמה דקות של נשימות עמוקות לפני שמצליחה לדבר שוב.

"אנחנו נפרדנו ממנו. נתנו ללב שלנו מנוחה. אבל אישתו מעולם לא כיבלה את החסד הזה. לילד שלו... אין אפילו קבר לעלות אליו כדי להגיד שלום לאבא. אני חושבת... שזה מה שהוא היה רוצה. שאשתו תפרד ממנו בפעם האחרונה, שהיא תחליט." היא מסיטה את מבטה מדרך האמצע ומביטה על גשם קיצי לראות מה הוא חושב.

גשם קיצי מהנהן בהסכמה
"אני מסכים. אני אתחיל לחפס מקומות קבורה ליד מקום מגורי אישתו."