7/06/21 ערב בחצי הדרך בין רמת הגולן לחיפה.

צל מארה מגיע ברכב לאיזור עמק יזרעאל, לאחר מספר סיבובים ותצפיות כדי למצוא מעקבים הוא יעבור לאומברה, יבצע סריקה זהה ויפגוש את מפתח צינורות בום.

רובין ישב באומברה בנקודה הקבועה היא נראה טרוד מאוד
ינופף לשלום אל צלמערה "מה שלומך?"

צל מארה, גם הוא חסר מנוחה מחזיר שלום ומתקרב. "היו לאחרונה מספר אירועים ש-ערערו אותי מעט. הוא מודה. נראה שאני לא היחיד?"
הוא שואל בסקרנות.

יהנהן "גיליתי כמה דברים מחורבנים על ההארפי שאני עומד לצוד. אבל ניגש לזה אח"כ"

"אז מה העניין, כרגע?"

הוא יעשה כזה חצי לא עם הראש של כזה לא לזה התכוונתי "אני רוצה לשמוע מה קורה איתך לפני שנדבר על מה שיש לי לחלוק"

צל מארה קופא, וחושב רגע חסר מנוחה.
אז הוא מתיישב.
"אני... רץ הרבה עם צעירים לאחרונה. ולא מזמן, הם הכינו תוכנית.
התוכנית, לא הייתה טובה. לא גרועה כמו דברים שעשיתי..." הוא אומר בשקט
"לא קרובים אפילו אליהם, אבל קרובים מספיק כדי להזכיר לי אותם."  הוא קם שוב מחוסר נוחות. ומביט רגע ארוך בלונה ביומה האחרון כסהר, לפני שתחסר. אז מבטו שב למפתח צינורות.
"כשמנעתי מהם לבצע אותה. ראיתי על פניהם אכזבה 'על תוכנית טובה שלא מכירים בה'. ויותר מזה, השתקף לי מפניהם, לרגע קצר, כעס שאני מכיר היטב." צל מארה עוצר. שואל במבטו, האם להמשיך...

רובין קשוב מאוד וממתין להמשך הסיפור

"גארו נוהגים להבדיל בין זעם לכעס אך אי אפשר להתווכח על מאפייניהם הדומים, ובעוד שחשבתי שאני בין הגארו בעלי השליטה העצמית הגבוהה ביותר בספט, אני חושש שאני לא יכול להתיימר לכך אם אני לא מצליח לשלוט בכעסי כפי שאני מתמודד עם הזעם שלי.
שליטה בשני, חיונית כדי שישארו לוחמים עבור גאיה.
שליטה בראשון, חיונית כדי שהלוחמים יוכלו להצליח במלחמה שחשובה יותר מכל." ידו נקמצת ומרפה.

"לאור מסקנות אלה, מצאתי בעצמי משגה חמור, שהטיפול בו חשוב יותר מכל דבר אחר שחשבתי שאני רוצה,
מלבד להמשיך ולהילחם עבור גאיה, כמובן." צל מארה לוקח כמה נשימות.
"זה דורש ממני לשקול מחדש דברים שבכעסי, פסלתי על הסף. (משגה חמור נוסף.)" הוא מכריח עצמו להתיישב שוב,
בחוסר נוחות, ונשען קדימה.

"כדאי שאתחיל בכך, ואם אני כבר כאן, והסכנה שאתה מתאר אינה מיידית.
עלי לשאול אותך על הסיבות המלאות שבגינן ניתן ממך העונש שניתן.
וגאיה, אם אני שולט בזעמי, (ואהיה מקולל אם אני לא), הפעם עלי לעשות את שלא הצלחתי לעשות בפעם האחרונה שפרשת את הסיבות:
אני אפתח את האוזניים, אסגור את הפה ואקשיב." הוא מגחך בלי הומור, ושותק.

"אפשר להתפלפל מכאן ועד הודעה חדשה על הנחיצות והחשיבות של המעשה שעשיתם או על מה לקחתם ומה לא לקחתם בחשבון כאשר פעלתם לטפל בכל הטווח שהיה בכניסה לקיירן. אבל על דבר אחד אני לא יכול להתפלפל- כשהוצגו בפניכם שאלות והאשמות על מספר נושאים התשובות שלכם לא לקחו אחריות על ההשלכות השליליות של המעשים שלכם. זין! זה היה הרבה מעבר לכך בחרתם להתעלם מהן ולא לקחת עליהן אחריות ולא הקטנה ביותר במקום זה התנערתם מאחריות ובחרתם להאשים את הספט במגוון רחב של האשמות" הוא עוצר לרגע ומגרד מאחורי קו הלסט [אם לצלמארה מספיק הבחנה יש שם רוח פשפש].
"וזה היה הקו שדבקתם בו גם במהלך המשפט." הוא מציין "התעלמתם מזה שהכרתי במעשים שלכם ושאולי מחוסר הבנה לא הבחנתם שאם זה לא היה מגן על הקיירן הייתי דואג להביא פילודוקס שיודע לבצע את שניה הנוקמות של גאיה כדי לסיים את חייכם כגזר הדין." הוא יאמר בקרירות "בשורה התחתונה היו המון 'אם'ים ו'אבל'ים על חומרת המעשה שלכם לטובה ולרעה אבל כשדיברתי איתכם זה היה הדבר הבולט ביותר- לא לקחתם אחריות על המעשים שלכם והיות וההשלכות השליליות פגעו בשבט שלם דרך חטיפה של עשרות מבני הדם שלהם ו'כופפו' את היד של כל הגארו בישראל לפעול בצורה מסויימת מבלי שניתנה לכם הסמכות להתחייב לדברים שנתתם.
ההתנערות מהאחריות היא שגרמה לי להחליט שיש לבצע עליכם טקס סאטירה- גארו בוגר הוא גארו שלוקח אחריות על מעשיו וההשלכות שלהם- טובים ורעים.
הבחירה שלכם לעקוף סמכויות, ולהסתיר את המחיר שהספט צריך לשלם היה יכול להתפוצץ לספט בפרצוף ולהביא לאותה התוצאה רק קצת מאוחר יותר. כשדנתי בכך עם הפילודוקסים ועם האלפא הדבר היה מאוד ברור לי. שברתם על אמון שהיה בכם- לא סמכו עליכם שתובילו דברים כאלה יותר עד שתתעלו על עצמכם ותוכיחו שאתם יותר ממה שהייתם כאשר ביצעתם את ההחלטה על העיסקה מול הערפדים.
אין התעלות גדולה יותר והבעת אמון גדולה יותר עבור האומה מאשר להוכיח שאתה ראוי להיות במעמד גבוהה יותר ולכן איפה שטעיתם בענק האמון באמת יהיה קיים שוב רק לאחר שתתעלו למעמד גבוהה יותר- בכירות."

רעד עובר בגבו של של צל מארה כאשר שיניה הנושכות של גאיה מוזכר והוא שותק רגע ארוך.
"חשבתי שזה יביא אותי לסף פרנזי." הוא אומר בצער מסוים.
"זה לא.

הדבר שפסלתי על הסף בכעסי היה משהו שאגאתון אמר לי:
אמרתי, ביהירותי, שיש משימות שניתנו לי שהייתי יכול לבצע היטב אבל איני יכול לבצען.
הוא אמר - 'אולי אתה לא הגארו המתאים לבצען.'"
צל מארה שוקל את הדברים רגע נוסף ומודה בקושי מסוים:

"גם אם דעתי לגבי יכולותי לטפל במשימות כאלה הייתה נכונה. אני מביןשזה לא משנה, השאלה היא של אמון, כפי שציינת, ולא של יכולת."
צל מארה מחכה לראות האם למפתח צינורות יש משהו להוסיף, או לתקן לפני שימשיך.

נראה שרובין מתרצה מהאמירה, בעיקר המשפט האחרון, הוא כמעט ידבר ולבסוף יחליט להמתין לפחות לעכשיו

צל מארה מהסס, ואז ממשיך.
"אחריות..." הוא אומר את המילה כאילו הוא רדוף.
"עתה, כשהאפוקליפסה בפתח, זה כל מה שנותר לנו."

"כאומה לארץ, לגאיה." הוא אומר ומביט לכיוון הכללי של בתי הזיקוק
"כשבט, לרוחות שבירכו אותנו במשך דורות." הוא מביט לעצי הפיקוס והמטעים.
"ולעצמנו על מעשינו." הוא מביט בידיו.

"אולי האחריות על מעשינו, היא יותר מכל דבר אחר, מהות שיערונו הראשון כגארו:" הוא מביט חזרה למפתח צינורות.
"השינוי הראשון, שבסופו ידינו או ניבינו מגועלים בדם. לעיתים קרובות של יקירנו."

עיניו של צל מארה לחות אבל הוא מנער את ראשו כדי להסיר את הייאוש. ידו נקמצת ולרגע עיניו בורקות בזעם בו הוא נוגע.
ואז הוא משיב שליטה.

"אבל אנחנו לא חסרי כלים, ולא חסרים אויבים אמיתיים לכלות בהם את זעמנו.
בּינה וזעם הם הניגודים של חיינו, ומבעד לזעם, מבעד למסיכה שהקפדתי להעמיד על פני מיום תחילת חינוכי.
אני נוכח שיש בי חרטה וצער על מעשי.
את שניהם, בכעסי, נסיתי להדחיק.

זריקת אחריות, היא דבר נורא, חטא איום, מסוכן, שאין די מילים לתארו...
תודה על ההסבר, על זריקת האחריות הזו, אני מצטער יותר מכל."

נראה שצל מארה חשב להמשיך לדבר אבל נגמרו מילותיו.

"היה. עבר" הוא יחכה את סופרוסין וחיוך מעט עצוב יתגנב לפניו לפני שיגיד "מה היא משימת חייך?"

"משימת חיים?" צל מארה תוהה. "יש בי כוונה להישאר בחיים כדי להגשים יותר מ'משימת חיים' אחת." הוא אומר ומחייך בעצב ונחישות.
"אבל המלחמה שלי כאן. אני רוצה להציל רוח שניתנת להצלה, תחילחה בארץ. אני רוצה לקחת מיושבי הפיט כאן את אחד מהטוטמים החשובים ביותר שלהם, ואז לראות אותם מתים ליד בעלי בריתם מתל אביב ושהצחנה שלהם תהיה לא יותר מזיכרון רחוק. צחנה שנוכל לרדוף ולהרוג בכל פעם שהיא תשוב לעלות באפינו."

"אני קרוב לראשון." הוא אומר לבסוף.
"קרוב יותר מכפי שהאמנתי שאוכל להיות. הקוביות כבר אצלנו אבל להרכיב את המגדל יהיה קשה, קשה ומסוכן, אני מקווה שלא מסוכן מדי." הוא מודה בחשש.

רובין יחייך מעט ואז ירצין חזרה "למה דווקא זה? ולמה לא להגיד בצורה גאה שאתה רוצה להציל את העטלף?"

"אני רוצה להציל את העטלף.
אבל האם משימת חיינו, היא בהכרח הדבר אותו אנחנו רוצים יותר מכל?"

רובין יחייך "משימת חיים שמביאה רק צער וכאב היא לא משימה שמתאימה לזה שלקח אותה על עצמו" הוא יעצור לרגע "אני גם לא חושב שמשימת חיים היא משהו סופי. כלומר *כרגע* המשימה היא השבת העטלף אבל שם זה לא יגמר- יהיה צריך לשמור על העטלף גאייני, לחזק אותו ולגרום לו להיות רוח עוצמתית בשבט אחרת הוא יוכל ליפול באותה הקלות בא הוא הושב לא ככה?"

צל מארה תוהה.
"חשבתי שמשימת חיינו הוגדרה לנו ביום בו נוצרו גארו, אבל במסגרת הבחירה שנותרה לנו אתה אולי צודק.
נעשו טעויות איומות מתוך קנאות, ראייה צרה, וזעם - 'צער וכאב'.
בעוד שעלינו להחמיר עם עצמינו, עלינו גם לדעת מה נדרש מאיתנו כדי להמשיך להילחם."
צל מארה לא השלים את המחשבה.

"אבל כן, שמירה על מצב לאורך תקופה תמיד תהא אתגר גדול יותר מהגעה למצב זה."