מפגש תולע, קולקי ואסלן, 07.12.2018, ערב

הוא מתיישב ומוחה דמעה: "למה את כל כך כבדה?" הוא שואל, מתאושש

היא מסתכלת על עצמה ונראית מבולבלת.
"אני קלה יותר מעז הרים. אח שלי אמר לי הרבה פעמים."

"זה נשמע נכון." הוא מסכים איתה: "הן שוקלות יותר ממאה קילו."

"אז למה אתה אומר שאני כבדה?"

"כבד הוא סלנג מקומי לאדם חסר חן, ספונטניות או אחד אשר רציני מדי ומתייחס לבעל באופן דרמטי. תלמדי לצחוק קצת על החיים." הוא מציע.

היא מחמיצה פנים ברוגז.
"אני יודעת לצחוק."

"..." הוא מסתכל עליה במבט בוחן: "את כן?" הוא שואל בספק קל.

היא משתנה ללופוס שוב. לרגע משטיחה את החלק הקדמי של גופה על האדמה, זוקרת את אחוריה ובראשם זנבה המקשקש אל על, ומביטה בו בעיני הנחש שלה: ואז היא מסתובבת ומתחילה לרוץ.

כאחד שגדל בבית עם טלוויזיה, אסלן מזהה את הדפוס הקולנועי ולא מופתע כלל כשהיא מתחילה לרוץ. הוא משתנה ללופוס: "אחת, שתיים, שלוש, פור." הוא אומר לעצמו ומתחיל לרוץ כדי להשיגה.

היא רצה מהר למדי, אך עדיין לא מהר כמוהו. עם זאת, היא מרבה לרוץ דרך חללים צרים, לבצע פניות חדות וקפיצות, על מנת להקשות עליו לתפוס אותה.

הוא עושה 1+1 ופשוט ממשיך אחריה. כשהיא צוללת בתוך בול עץ הוא עושה זאת גם. בצליל ''פונק' הוא עושה קולות בלבול כלליים בעודו מנסה לדחוף את עצמו החוצה ללא הועיל.

קולקי נראית מרוצה. היא יוצאת מהבול, משתנה לקרינוס, ומתחילה לגלגל אותו תוך השמעת הדבר הכי קרוב לצחוק אליו צורתה מסוגלת.

"אוווו... אוווו... אוווו..." מהדהד קולו מבול העץ כל פעם שהוא נמצא הפוך.

היא ממשיכה לגלגל אותו עוד קצת, צוחקת ומסובכת אותו בדרכים משונות. הוא עושה משהו?

מנער רגליו בנסיון להיחלץ.

אחרי קצת מזה היא מכניסה את החוטם הקרינוסי שלה אל תוך הבול ואומרת בטון הכי ידידותי שקיים בגארו (שאינו, ככל הנראה, מאוד ידידותי)
"משחק ולצחוק; חידה. תפתור."
לאחר מכן היא מרימה, במאמץ רב, את הבול- ומתחילה ללכת ולעשות איתו סיבובים במקום.

"מה-ה-החי-יי-יי-דה-הה?" הוא שואל בעברית ובקול אנושי, קולו קופץ בקצב הצעדים בעוד הוא נע ונד בבול.

"צא!"
היא קוראת בחדווה, בעודה מחישה את צעדיה ומתחילה להסתובב במהירות הולכת וגוברת.

יש 'קראק' חזק בעוד משהו גדול, פרוותי, וכבד נופל על קולקי. זה אסלן .הוא בקרינוס. הוא נראה מופתע מזה שזה הצליח.

קולקי בוודאי הייתה נראית גאה אמלא היא הייתה נמחצת. היא משתנה ללופוס וחומקת ממתחת לאסלן, זנבה מקשקש.

הוא מסתכל עליה לרגע, ממצמץ פעמיים, ואז מתחיל לצחוק.

היא משתנה להומיד ומתחילה לצחוק גם. צחוק שמח, שמרגיש קצת כמו גשם זלעפות טוב כזה אחרי תקופה ארוכה של יובש.
"ככה עושים את זה אצלנו." היא מתגאה

הוא נאנח: "אוי, קולקי את משהו..." ומוחה דמעה בעוד נסוג חזרה להומיד, עדיין מרוח על הרצפה.

"איזה משהו?" היא שואלת בסקרנות.

"לא זה... זה צורת ביטוי." הוא אומר ומוסיף: "את מיוחדת." הוא מתקן עצמו.