12.10 אחר הצהרים, ליד הקיירן, זו לא הפרשת חלה אם אנחנו גארו

בשעות אחר הצהרים, דימפנה בונה מערום לבנים קטן מחוץ לבניין המגורים ובונה מדורה קטנה בתוכו, שעליה היא מעמידה סאג'. היא כורעת ליד התנור המאולתר שלה עם קערה גדולה, כד מים ושק קמח קטן וצלוחית מלח, ומתחילה ללוש להנאתה בזמן שהסאג' מתחמם.

פרי הרוח, שמגיעה למגורים לשתות את החליטה הקבועה שלה, עוצרת ליד הסאג'. "שלום! מה את אופה?" היא שואלת בידידותיות.

"בבית הייתי קוראת לזה flatbread, כאן קוראים לזה פיתות. לחם בלי חומר מתפיח, הכי פשוט בעולם." דימפנה עונה בחצי חיוך. "מבחינתי זה משהו להעביר איתו את הזמן וגם אימון בתסכול. ללוש ביד אחת זה יותר איטי משחשבתי שיהיה." היא מרימה יד ימין חבושה עדיין, מעוטרת בקצת קמח שמראה שהיא ניסתה להפעיל אותה, לא בהצלחה מרובה.

"רוצה עזרה?" פרי הרוח שואלת. נראה שהיא תשמח להצטרף למלאכה.

"כן, אני אשמח." דימפנה מפנה מקום ליד הקערה. "זה יהיה יעיל יותר, הבצק הזה מתייבש ממש מהר. אם את תלושי אני אלך לבדוק אם יש בגינה עשבי תיבול להוסיף אליו."

פרי הרוח מהנהנת. "בשמחה."

אחרי בערך דקה וחצי דימפנה חוזרת עם צרור בזיליקום וענף שניים של זעתר, ובקבוק שמן זית תחוב תחת היד. "הנה, זה יהיה מעניין. איך הבצק?" היא מניחה את הדברים, מעגנת את בקבוק השמן בין שתי אבנים ופותחת אותו.

פרי הרוח מראה לה את הבצק - הוא נראה טוב. נראה שהיא יודעת מה היא עושה.

"מצוין." היא טובלת אצבע בכד ומתיזה כמה טיפות מים על הסאג'. התסיסה של המים על המתכת הלוהטת כנראה מספקת אותה, והיא זולפת כמה טיפות שמן על הסאג'. "זעתר או בזיליקום או טעם טבעי בתור התחלה? יש לי כאן כמות לבערך עשרים לא גדולות."

נראה שפרי הרוח לא בטוחה. "אפשר להריח?"

"בטח. זה עשב מקומי, הוא טעים. לא מוצלח בתור חליטה לדעתי האישית, אבל טעים עם פיתה וגבינה. ויש לי גבינה טריה מאתמול במקרר במגורים." היא מושיטה את הענפים לריחרוח.

פרי הרוח מרחרחת את הזעתר ומהנהנת לאישור. "נראה לי שזה יהיה מוצלח."

"יופי." אחרי רגע של היסוס דימפנה מקללת מאוד בשקט ולא בעברית, אבל הטון עובר. "אני לא יכולה לתלוש לזה את העלים לבד. מה גרם לי לרצות לאפות עם יד אחת בדיוק? מעשה אהבלות, כמו שאומרים כאן. את יכולה לתלוש את העלים לתוך הקערה עם הבצק?"

"בטח." פרי הרוח אומרת ומתחילה בעבודה. נראה שהיא מתלבטת לרגע אם לומר עוד משהו, אבל מחליטה שלא.

"אין דבר שאני שונאת יותר משתיקה מתוחה, ומעל בצק זה זמן מצוין לדבר." נראה שגם עם יד אחת, דימפנה מצליחה לגלגל ולמתוח כדור בצק לכדי פיתה קטנה. "אם יש לך דבר להגיד, תגידי. אני לא נעלבת בקלות."

"את מטפלת ביד שלך?"

"אה. כן, לגמרי." אני ביום הפסקה מהמרפאה, בלו מון עובד על זה אבל אני יוצאת מדעתי כל היום בתוך חדר. ויש לי מיליון דברים לעשות, אנשים לדבר איתם, כאלה דברים. זה כבר יותר טוב משהיה לפני שבוע, אבל ייקח עוד קצת זמן. זה לא מגביל אותי בלחימה, רק בפעולות יומיומיות שמעצבנות."

"יופי. אני שמחה לשמוע."

"לא הייתי נשארת מוגבלת בלחימה יותר ממינימום הזמן הדרוש כדי להתרפא. הייתי ככה גם בקרב על הקיירן, וזה לשמחתי לא פגע בתפקוד שלי."

"מעולה - אני חושבת שזה מוכן." פרי הרוח אומרת. "להוציא אותן?"

"כן, יאללה." דימפנה ממשיכה למתוח פיתות נוספות. "אני אניח את אלה על האש ואלך להביא את הגבינה. העיזים שלי התרגלו למקום החדש ויש להן די הרבה חלב כרגע."

פרי הרוח מורידה את הפיתה מהאש - אם יש כלי כלשהו היא תשתמש בו, אבל אם לא היא לא תהסס לשרוף קצת את קצות האצבעות. "נפלא! אנחנו צריכים להתחיל לגדל דברים בטריטוריה שלנו. ואולי באמת להביא כמה חיות."

יש מלקחיים שנראה כאילו נועדו לזה. "אני לא מאלה ששונאים לקנות אוכל בחנויות אנושיות, אבל מדי פעם גינה משלנו וקצת משק חי זה גם מרגיע, וגם מפחית את התלות שלנו בדברים שיש בהם אחיזה של התולע או האורגת. כמה תרנגולות, כמה עיזים. זה יותר נוח אם יש בני דם שמטפלים בהן. אני נעזרת באישתו של המילה האחרונה, היא טובה עם חיות." דימפנה נכנסת למגורים וחוזרת עם חבילה קטנה עטופה בנייר שעווה. "זו הוספתי קצת פלפל שחור גרוס." היא פותחת את הנייר ומגלה גבינה רכה ולבנה מנוקדת בשחור.

"נראה טוב!" פרי הרוח אומרת למראה הגבינה. "בעלי מוכשר מאוד בחקלאות - הוא היה אחראי על הגידולים בחווה שמאכילה את הר פרא. החיות היו התחום של אחיו, אבל אני מאמינה שהוא יסתדר עם עז או שתיים."

"איך הוא באמת מסתדר עם החיים כאן? הילדים שלכם במסגרות אנושיות, או בבית? את לא חייבת לענות, זה עניין אישי." דימפנה ממהרת לסייג את השאלה.