12.10 אחר הצהרים, ליד הקיירן, זו לא הפרשת חלה אם אנחנו גארו

"זה בסדר. הילדים בבית. והוא מסתדר, אבל... אני חושבת שקצת חסר לו עם מי לדבר, ביום יום. אנחנו הרבה יותר מבודדים בישראל משהיינו בשווייץ."

"יש כמה מקומות בארץ עם משפחות של בני דם, אולי יהיה להם יותר נוח לעבור לשם? או שתביאו עוד בני דם לחזק וליישב את הטריטוריה שלכם, זה מה שלהקות אחרות עשו." דימפנה מציעה. "או - אתם יושבים בים המלח, לא? יש טריטוריות לא רחוקות משלכם עם בני דם, אפשר למצוא עבורו חברה תחת הרעלה."

"להכיר עוד בני דם זה תמיד רעיון טוב -בשבילו ובשבילי." פרי הרוח מסכימה להצעה האחרונה.

"אנחנו מנסים לקדם פרויקט קטן - בטריטוריה שלנו נמצא היישוב שורש, ובטווח הארוך, אידיאלית, היינו רוצים לאכלס אותו בבני דם, אפילו עד לרמה שהתושבים האנושיים יחליטו לעזוב, כל אחד מהסיבה שלו. זה יאפשר הרבה יותר חופש גם לנו וגם לבני הדם, ונוח יותר להגן עליהם ככה."

פרי הרוח חושבת על זה לרגע. "ישוב של בני דם... זה רעיון מעניין. לך יש בני דם בארץ?"

"לי לא. גם באירלנד, לא מקרבה ראשונה. אבל לספט שבו התחנכתי יש כפר שבו גרים רוב בני הדם של הספט. קל יותר להגן עליהם ככה, ולשמור איתם על קשר טוב. זה גם מצמצם את הפגיעה ברעלה, אם נזהרים כשבאים תיירים או אורחים. מאפשר לחנך ילדים בצורה קבוצתית, לתפוס את אלה שעומדים להשתנות מוקדם. לא יודעת אם הייתי עושה את זה כאן בדיוק כמו אצלנו, אבל הרעיון הכללי לא רע."

"זה באמת יכול לעזור להגן עליהם, ואני מניחה שזה הכי חשוב - אבל אני חושבת שחשוב לא לנתק אותם מהסביבה האנושית. הם הגשר שלנו אליה."

"כן, זה מה שהייתי משנה בבית, ומה שאי אפשר לעשות כאן. אצלנו בכפר לפחות כן היו בני אדם רגילים, חשמל, טכנולוגיה, ספריה בין יישובית כזו, חיבור אינטרנט מהיר..." היא חצי מחייכת ושולפת מהסאג' עוד שתי פיתות. אחת שכבר קרה מספיק היא בודקת. "יצא לא רע. לסבב הבא אני אוסיף עוד מלח. אולי צ'ילי. כן, צ'ילי יהיה מצוין. בכל מקרה, חייבים לשמור על קשר עם העולם האנושי, עד כמה שהוא לפעמים מטונף או מדכא. האלטרנטיבה היא לייצר גארו שנכנסים לפרנזי פעם ראשונה שהם רואים אומברה עירונית."

פרי הרוח מהנהנת בהסכמה. "אני לא אוהבת ערים ומשתדלת לא להיכנס אליהן אם יש לי ברירה, אבל חייבים להיות מסוגלים להתמודד איתן - בעיקר בישראל. הכל כל כך... קרוב כאן."

"אין פה המון שהוא לא עיר. הכל דחוס וקטן. מצד אחד יש בזה משהו נחמד, מצד שני, מאוד קשה לא להיות מוקפים בחשמל, בטון ומתכת." דימפנה מושכת כתף. "לי זה מפריע פחות מלאחרים, אני חושבת לפעמים. הפיאנה האחרים, לפחות. הרבה מהם גדלו במקום וצורה שפחות חשפה אותם לסכנות וליתרונות של העולם המודרני. כלומר, מצד אחד זיהום אוויר ומסילות ברזל ומטוסים, מצד שני ספריות. לא הכל רע במה שבני אדם עושים."

פרי הרוח מחייכת ואומרת "אמת. אז גדלת מחוץ לרעלה?"

"כן, למרות שלא בדיוק באמצע עיר סואנת. אי קטן ולא מעניין במיוחד בים הצפוני, אבל היו מכוניות וסירות ורדיו ומחשבים, אפילו טלויזיה. זה לא הניתוק המוחלט מהמאה ה-21 שחלק מבני הדם מנסים לשמר."

"נשמע דומה לאיך שגדלתי." פרי הרוח אומרת בחיוך ובטון מעט נוסטלגי. "אני באה מכפר של פחות מ300 איש, אבל זה בכל זאת כפר של בני אדם רגילים."

"אני מניחה שכפר קטן על הר ויישוב על אי בים לא ידידותי זה בערך אותה רמה של בידוד, כן." הפיתות מוכנות, הבצק נגמר ודיפמנה בועטת חול על המדורה כדי לכבות אותה. "היה לנו קשר עם היבשת, אבל לא ירדתי מהאי יותר מ.. שלוש או ארבע פעמים לפני שהייתי בת 15 ככה. וגם אחרי זה לא הרבה עד שסיימתי לימודים."

"איך באירלנד? אף פעם לא הייתי שם. או בכל מקום מחוץ לשווייץ, לפני שבאתי לכאן."

"ירוק מאוד. יש באירלנד יותר גוונים של ירוק מבכל מקום אחר בעולם." ההבעה שלה מעט נוסטלגית, אבל מתמקדת כמעט מיד חזרה. "חלקים פראיים מאוד, חלקים עירוניים יותר. הרבה נוף. אלכוהול טוב. אוכל...תלוי במי בישל אותו. אחלה ציד במקומות הנכונים. החופים הכי מוצלחים לכל דבר שהוא לא מה שבני אדם עושים על חוף. הרבה יותר מדי גשם וקר נורא בחורף. בשוויץ...אני חושבת שהייתי רק בג'נבה, לכמה ימים. לא זכור לי כמקום מלא חיים" בתלוי בכמה מרתה חדת אבחנה, ייתכן שהחלק האחרון הוא לא האמת המלאה.

"ג'נבה שורצת ערפדים. אירלנד נשמעת נפלאה." פרי הרוח אומרת.