2.7.2020- גם המוות לא יפריד ביננו

בשקט בשקט אוון תחפש את גבי בקיירן. היכן היא תמצא אותה?

השעה היא כבר טרם זריחה: והיציאה לקרב קרובה מתמיד. גבי פרשה מהחגיגות לפני שאלה דעכו למלנכוליה. אך חושים חדים, הכירות עם הפילדוקס ואולי קצת תחושת בטן יקחו את מביטה קדימה אל מעבר לגבולות הבון, אל נקודה חבויה בין פיתולי הנהר ולמרגלות העצים האדירים, איפה שניתן יהיה לראות בקרוב את השמש מניצה ממזרח.
כמעט קשה לדעת שזו היא, כה מצונפת במעיל הגדול שלה. היא נראית קטנה, כמעט עדינה. רק עננת העשן אשר אופפת אותה כל כמה שניות מסגירה את זהותה האמיתית. אוזניות קשת גדולות עוטפות את כל ראשה של חופש, ועיניה עצומות בשלווה. לידה מונח תרמוס מלא בתה ריחני במיוחד וקערת פח עם מזון חם. מי שלא היה מכיר אותה עוד היה עשוי לחשוב שככה היא נראית כשהיא פשוט... רגועה. נדמה שהיא לא מבחינה כלל באוון המתקרבת.

אוון מחייכת חיוך קטן כשהיא רואה את חברתה הקרובה. היא נוגעת קלות בכתף שלה ויושבת לידה.

גבי מפנה את מבטה אליה- לרגע נבהלתי מהנוכחות של אדם אחר לידה, ובמהרה נרגעת כשהיא מבינה שזהו האדם שהיא הכי רוצה לראות. היא מורידה את האוזניות מאוזניה, ומחייכת לאוון חיוך רגוע בעוד היא מעבירה לה כוס תה חם שמכניע את צינת לפנות-הבוקר. מנגינה אינסטרומנטלית שלווה בוקעת מהאוזניות וממלאת את האוויר ביניהן. 

https://youtu.be/FjHGZj2IjBk

״אני מניחה שגם את מודאגת לקראת הקרב?״

"קצת." היא אומרת, ושואפת שאיפה ארוכה מהסיגריה. "בעיקר רציתי להירגע. תיכף עומד להיות כל כך הרבה רעש כאן, ודברים יהרסו. לפני דברים כאלה אני אוהבת לשבת ולהינות מהשקט."

״אני מבינה אותך לגמרי.״ היא אומרת ומסתכלת אל האופק
״ בסוף אני נשארת להגן על הקיירן. אני לא יודעת אם אני אשרוד אבל אם לא אני אהיה בסדר אם זה אהיה פה כשאני מגינה על הבית.״

היא מחייכת אליה, וכורכת את ידה סביב כתפה של אוון.
"אז אנחנו נהיה ביחד. זה טוב." היא אומרת, אבל אז החיוך שלה קטן, כמעט נעלם. "את... באמת חושבת שתהיי בסדר?" ולאחר רגע היא מוסיפה בקול קטן, "אני לא בטוחה שאני אהיה...."

היא תסתכל עליה במבט רחום היא תשקול את מילותיה ואז תעביר את ידה אל גבי.
״אני אהיה לצידך גבי. ואני אגן עליך... עד נשימתי האחרונה.״

היא מסתכלת אליה לרגע. מבטה חום ועמוק וחושש, צמא לנחמה. אך במהרה פניה מוסתות לכיוון השני, וכתפיה מתכווצות.
"לא, אוון... הפסקתי לפחד על עצמי לפני שנים. התכוונתי... אני לא בטוחה אם אני אהיה בסדר אם לך יקרה משהו."
היד שלה, עטוית כפפה ועדיין קרה, מונחת על היד של מביטה קדימה.
"קשה לי לדמיין את המקום הזה בלעדיך."

״גם לי קשה לדמיין את המקום הזה בלעדייך ...״ היא אומרת ומהדקת את האחיזה שלה
״אבל אם אני אפרד ממך בבקשה אל תפלי ליאוש ותאבדי תקווה. אני לא רוצה שזה יקרה למישהי שאני אוהבת.״ הקול שלה מאוד מתוח כשהיא אומרת את המילים האלו והאוהבת נשמעת כמו רוח עדינה ומלטפת.

לרגע גבי נראית מופתעת, כמעט נרתעת. אך לאחר רגע היא מתרככת, וחיוך עולה על פניה שוב. עקום ועצוב וקצת נבוך, אבל חיוך ולא פחות. 
"אוקיי." היא אומרת בקול רך ושביר, כמו נגיעה. "אוקיי. אני לא אשבר בלעדיך. מבטיחה." ואז, לאחר רגע של היסוס, היא צוחקת צחוק קטן. מן צחוק כזה שצוחקים לא כשמשהו מצחיק, אלא כשצריך להוציא משהו החוצה מהבטן וזו הדרך היחידה. צחוק כזה של מישהו שלא רוצה לבכות. 
"את פשוט... את יודעת בכלל כמה את מדהימה? את יודעת כמה את אמיצה? למען השם, מה לא הייתי נותנת כדי להיות כמוך." הקול שלה נחלש קצת, שב לקדרותו. "כדי פשוט... לא לפחד לאהוב."

אוון מסמיקה וצוחקת גם. היא מלטפת את חלק מהשיער שלה מאחורה ואז אומרת
״אם את לא תפחדי לאהוב- את תהי יותר את. סמכי עלי״

"אני סומכת עליך." היא אומרת, בטון שיוצק משמעות וכוונה רבה אל תוך המילים. 
"אני פשוט רגילה לפחד. לפעמים נראה לי שלמדתי את זה לפני שלמדתי לדבר. אבל... את יודעת. פחד לא מגן עליך לנצח. בסוף..." היא מסיתה את השיער של אוון אל מאחורי אוזנה. "בסוף אם זה מוצא חן בעיניך או לא, את אוהבת."

״אני גם מפחדת. אבל... פחות כשאני אם אנשים כמוך״ היא אומרת ותתחיל להשען לעברה-
“אני יכולה לנשק אותך?״

לפני שהשאלה מגיעה, לשבריר שנייה, גבי נשענת קדימה גם היא. אבל ברגע שאוון שואלת העיניים שלה נפערות. היא מרפה בבת אחת לגמרי ומזנקת לאחור כנשוכת נחש.
"אה. שיט. שיטשיטשיט. אני מצטערת, פאק, אני לא התכוונתי לגרום לך- כוסאמק!" היא צועקת לפתע, עיניה מתמלאות דמעות. "אוון, את לא מבינה מה את אומרת. את לא ראית את זה קורה. אני הייתי שם, אני שפטתי אותם, חברי להקה שלי-" קולה נשבר. היא מפנה את פניה הרחק מאוון, ידיה מכסות את פיה בכוח והיא מנסה להחניק את הבכי שפורץ. היא לא נראית כועסת- אולי היא הייתה רוצה להיות, אולי זה היה יותר קל. אבל איך אפשר להיות כועסת כשהיא יודעת שגם היא גרמה לזה? כשהיא יודעת שלפחות לרגע קטן, גם היא רצתה את זה?

אוון קופאת במקומה מהתגובה של גבי. היא מסתכלת עליה מתפרצת בדמעות וגם העיניים שלה דומעות
"אוי לא. לא גבי את לא צריכה להתנצל אני האחת שטעתה פה... " היא אומרת ומניחה בכבדות יד על מצחה
"איך אני יכולתי להיות כזאת עיוורת.... אנני לא רציתי שהרגשות שלי כלפייך יפגעו בך ככה.... אני מצטערת."

"הרגשות שלך כלפי?..." היא שואלת בקול רועד וחנוק, מבלי להסתכל עליה. "כמה זמן את... מרגישה... ככה?"

"בשבועות האחרונים." היא מורידה את היד שלה וחושפת עיניים לחות מבכי.
"אני פשוט.... מרגישה שאני רוצה להיות קרובה אלייך ולא כמו שאני רוצה להיות קרובה לחברים שלי או למשפחה שלי. וכשאני מסתכלת עליך... כשאת מחבקת אותי. הלב שלי דופק בחזה ולא מצליח להפסיק..." היא אוחזת בחזה שלה כשהיא מתארת את התחושות שלהם

"עכשיו אני לא הייתי רוצה לשכב איתך או משהו.... אני אף פעם לא התעניינתי בדבר כזה. אבל זאת אהבה כזאתי שגרמה לך לאבד כל כך הרבה..." היא נאנחת

"זה לא... כאילו, גם אני-" והיא עוצרת את עצמה, לפני שהמילים יוצאות. פניה בידיה והיא גונחת בתסכול. 
"אוון, אני יודעת שזה מרגיש כאילו אף אחד אחר לא מבין, אבל ינעל ראבק, בדיוק בגלל זה זה אסור! החוקים האלה לא קיימים סתם, זה לא עניין שאת פוגעת ברגשות שלי, זה לא צודק. וזה שטוב לנו אחת ליד השנייה, זה לא אומר שזה חייב להיות ככה. כאילו גם את... את לא כמו אף אחד אחר... את כל כך פאקינג מצחיקה אותי, ואני סומכת עליך, ואני יכולה להרגיש בנוח לידך. וזה יכול להיות פשוט... פשוט טוב..." היא נושמת נשימה רועדת של בכי, כמעט שבורה. "לפחות... זה היה יכול להיות..."

אוון תופסת טיפה מרחק מגבי- היא נותנת לה את המרחב שלה לפרוק ומסתכלת אליה במבט אמפטי.
״אני עוקבת אחרי חוקי הליטאני מתוך חוכמה- לא עיוורן. גארו לא ישכב עם גארו... זה חוק שאני מבינה טוב מאוד״ היא אומרת עם כל חנוק
״אנחנו... אנחנו לא חייבות לקחת את הכיוון הזה גבי... יש לי יותר מסוג אחד של אהבה אליך...״

"אבל מה יהיה עכשיו?!" היא מתיזה.

״טוב עכשיו אנחנו לקראת קרב שבו נגן על הקיירן עד שהאויבים יסוגו או עד שאנחנו נמות!
יש סיכוי שאחת מאיתנו או ששתינו נמות ואם גאיה תראה חמלה שתינו נשרוד. ״ היא אומרת ומתנשפת
״אני זרקתי עליך פצצה מסובכת הא...? מי יודע אם תהיה לנו את ההזדמנות לעשות עם זה משהו אבל בינתיים... אני אהיה ליידך. ואם הזמן יבוא יבוא שתינו נתעמת עם זה ואם יהיה צורך אז נתעמת בנפרד.
אבל לא משנה מה אני אהיה לידיך כי את יקרה לי״

"גם אני רוצה שתהיי כאן! אבל את מבינה שאין פה שום אופציה לקחת סיכון, כן?! אני לא יודעת אם אני יכולה לסמוך עלינו עם זה!"

אוון מסתכלת על גבי עם מבט כאוב היא צונחת למטה ואוחזת בשיערה בחוזקה. הזעם מתחיל לנטוף ממנה אז היא משתנה לגלאברו אבל זה עדיין לא מונע את הרעידות.
״לעזאזל.... מכל הבנות שיכולתי להתאהב בהן... את האחת שהלב שלי בחר...
אני לא יודעת מה לעשות... אני כזאת מטומטמת...״ האחיזה שלה בראש נהיית הדוקה יותר.