2.7.2020- גם המוות לא יפריד ביננו

גבי מכינה עוד צעקה, עוד זעם- אבל נעצרת כשהיא מסתובבת. בתחילתו של האור החיוור ניתן לראות את האף שלה סמוק ואת הלחיים שלה לחות, לפני שהיא מנגבת את פניה על שרוולה. היא יורדת על ברך אחת מול אוון, ותופסת את זרועותיה. היא תרחיק אותן מראשה בהתחלה בעדינות, אך במקרה הצורך גם בכוח.
"זו לא רק אשמתך." היא אומרת, בטון שיש בו כאב רב ועמוק. "כוסאומו. אני הייתי צריכה לעצור אותך קודם. לא לתת לך להגיע כל כך קרוב. הייתי צריכה להקשיב כשאמרו לי. אבל אחרי הכל... שוב... לא רציתי לראות... אז לא פאקינג ראיתי." 
אפשר לראות את האשמה לופתת את הריאות שלה באחיזת ברזל. הפחד שאחרי הכל, כלום לא השתנה. אחיזתה בידיים של אוון מתהדקת.
"אבל. זה טוב שזה קרה איתי על פני גארו אחרות. אני פילדוקס. אני אטפל בזה. אני אשמור עלינו, אוודא שכלום לא קורה. ככה אני יכולה להיות חזקה בשבילך, אוון." 
לרגע היא נשמעת כמעט כאילו יש בה תקווה, אבל זו דועכת שוב כשהיא אומרת- "רק... אני חושבת שאני חייבת לספר לפאפא."

״אם אני אצטרך להענש בעקבות זה... אז אני אעשה זאת. אבל... אני שמחה שאת תהיי פה בשבילי. ואני רוצה ש תסמכי עלי שאני אלמד לשלוט בעצמי ״

"אני לא חושבת שאת צריכה להיענש. את צריכה להבין טוב טוב למה זה אסור- ואני אראה לך. זו תהיה תזכורת טובה לשתינו." 
היא נאנחת, ומתרחקת קצת. הבעתה אומללה למדי.
"אני פשוט... אני רוצה לסמוך עליך. עלינו. אבל אני לא יודעת אם אני יכולה. אולי אחרי הקרב... אנחנו נצטרך לתפוס מרחק לכמה זמן."
את המילים האחרונות גבי אומרת בצער עמוק. היא מפנה את מבטה הרחק מאוון.

“זה בסדר.... אני יכולה להבין את זה״ היא אומרת וחיוך עצוב מתפשט על פניה.
״אולי קצת מרחק יגרום לרגשות להיות פחות אינטנסיבים.... אני מקווה״

"אולי." גבי אומרת, ובאמת נשמעת שבורת לב.
"לפני זה יש קרב. אין מקום שם לדברים כאלה. אנחנו צריכות להיות במיטבנו."