בלילה בין 4.3 ל-5.3, בחדר המרופד במרפאה

יושבות חופש ושלשלאות מנופצות. לידם צלחות ריקות שפעם היו בהם סנדוויצ'ים ועכשיו יש בהם פירורים בלבד, וכמה בקבוקי מים, שני ספלים שאולי היה בהם תה צמחים, וכמה בקבוקי בירה ריקים. "תנסי לישון." שלשלאות מנופצות מייעצת. "הזמן יעבור מהר יותר."

"תאמיני לי שלא." חופש נאנחת בעצבנות. היא מלקטת פירורים מהצלחת, עדיין קצת עייפה מהתקף השיניים והטפרים האחרון.

"עוד אוכל עוד כמה שעות." הימים האחרונים עברו על קו התפר בין 'אם היא רעבה היא משתנה' ו'אם היא רעבה היא חלשה יותר', אבל לא כללו הרעבה ממש בשום צורה. מצד שני שתיהן כנראה לא במצב רוח לאכול.

חופש למעשה ממש במצב רוח לאכול. משום מה נראה שהיא לא מפסיקה לחשוב שזה יגרום לה להרגיש טוב יותר, למרות שזה בבירור לא עושה את זה. בנוסף היא מנסה להטביע את יגונה באלכוהול וסיגריות, אם כי בפחות אובססביות, באופן משעשע. 
כרגע היא שוכבת על הרצפה מול הצלחת.
"כמה שעות?" היא אומרת, קצת עצבנית. "לא. אל תעני לי. עדיף שאני לא אחשוב על זה. אההה זין."
היא מתהפכת על גבה, מסתכלת על התקרה במקום על הפירורים. 
"זו הבעיה. את מבינה? לא לחשוב על אוכל. לא לחשוב על דם. לא על סיגריות. לא על אוון. הכל חרא. על מה אני אמורה לחשוב?"

"אי אפשר. התמכרות זה חרא." היא לא נותנת לה לעשן במרפאה, אבל מוכנה לצאת איתה לעשן באיזור האורחים פעם בשעה ככה. "אני יכולה להאכיל אותך. כל שאר הדברים...סיגריות בזמנן. דם אין. אוון...גם. אני מצטערת." היא שולפת חטיף אנרגיה מכיס החצאית, נראה תוצרת בית, ומעבירה לה.

"תודה." היא אומרת, בחיוך עקום, ולוקחת את החטיף. 
"רואים שיש לך ניסיון עם מטומטמים כמוני. עשית את זה הרבה פעמים?"

"יותר משבא לי לזכור." היא אומרת באנחה. "לא אשמתך שנפלת בזה. זה לא שרצת לזרועות של העלוקה המגעילה וביקשת שיקשור אותך. גם כאלה כבר ראיתי. זוועה טהורה, העומק שאנשים נופלים אליו. את יודעת שיש אנשים שמתמכרים לזה ששותים מהם?" הפרצוף שלה משדר בעיקר בחילה.

"את האמת שידעתי. יצא לי לעבור במבצר ערפדים ולראות את דברים כלכך דוחים, כולל בחורה שזה מה שקרה לה." חופש שותקת לרגע, ואז אומרת בטון שקט מלא בושה, "זה... זה נורא שאני יכולה להבין את זה פתאום?... פאק. זה נורא. נכון?"

"הוא גם שתה ממך? לא פלא שהוא היה כזה...פראי ומטורף." היא לא נשמעת מזועזעת. "דם של גארו זה ממכר גם עבורם. ומטרלל אותם לגמרי. וזה לא נורא, נורא. זה נורא כשלעצמו, אבל לא מטמא אותך או הופך אותך לנוראית. זה נותן לך פרספקטיבה. אמפטיה. יכולת להבין, כשתהיי בצד שלי של החבל והאזיקונים."

"אני בהחלט מרגישה... מטונפת." היא נאנחת. ואז אומרת שוב, בקול קצת יותר רך,
"זה קרה גם לך?"

היא מהנהנת. "כן. לפני...זמן. לפני שהתחיל החינוך שלי. וליותר זמן."

"לפני שהתחיל החינוך שלך? כאילו, כשהיית בת דם?" היא נשמעת די מזועזעת.

"אמ. לא בדיוק. יכול להיות שהיה לי קשר דם איתו עוד לפני השינוי, אני לא יודעת בוודאות. הוא טיפטף דם לתוך היין של המיסה, את מבינה. זה עבד בעיקר לנזירות אבל ילדים, את יודעת, מגניבים יין לפעמים. בכל מקרה הערצנו אותו. אבל - יש סיבה שכשגור אבוד משתנה יש מירוץ למצוא אותו. אצלי, הערפד היה ממש שם כשזה קרה. ולא היה אף גארו קרוב. אז הוא שמר אותי. קודם כצעצוע, אז ככלב שמירה. עוזרת אישית. משהו להשוויץ בו. המזל הוא שהוא לא הפך אותי לגול בשום שלב. גולים לא מזדקנים, פשוט, והייתי יותר שימושית עבורו אחרי שהתבגרתי." היא אומרת את זה בחוסר רגש מופגן, זה סיפור שסופר כבר הרבה פעמים ובשלב הזה בשוויון נפש מוחלט.

חופש מקמטת את מצחה ומביטה בדימפנה. פניה עוברים בין קושי להאמין למשמע אוזניה, להבנה, לצער. אף פעם לא לרחמים.
"זה... ממש ממש מחורבן. אני מצטערת. 
כמה זמן?"

"זה היה ועבר. בערך...12 שנה? פלוס מינוס כמה חודשים."

"זה כמה זמן שעבר? או כמה זמן שזה היה?" היא נרעדת קלות עם השאלה.

"12 שנה הייתי אצלו. כמעט שבע שנים מאז." עדיין בטון נייטרלי.

חופש שותקת שתיקה ארוכה ולא נוחה- אולי מנסה לדמיין לעצמה, אולי מנסה שלא. אבל הסקרנות גוברת עליה והיא מוכרחה לשאול ברעד:
"איך יצאת משם?"

"שילוב של מזל והשגחה עליונה. שזה כנראה אותו דבר, בתלוי באיך את מסתכלת בזה. בסיס הפעולה של הערפד היה אי ליד סקוטלנד, והמנזר שהיה בו, איפה שגדלתי. הגרסה הקצרה הייתה שיום אחד להקה של פיאנה פשטו על האי, בעקבות חיזיון ונדנוד של רוח שהם צריכים לנקות את הנגע הזה. הוא היה חזק ועתיק והאי היה מוגן, אבל גארו שיודעים מה הם עושים מול ערפד זה לא כוחות. חיסלו אותו, והשליטה שלו עלי נשברה באותו רגע. לא...לא נשאר הרבה על האי. לא אנשים, לא מבנים, אולי כמה עצים. חלק מזה אני עשיתי, חלק מזה הפיאנה שבאו. והם היו רחומים מספיק, אופטימיים מספיק, לא להרוג אותי במקום. אחד מהם חלק רוח אבות עם השושלת שלי שקצת דחפה אותו לשימור קו הדם הזה. אחד היתרונות המעטים שהמורשת שלי נתנה לי." הנייטרליות מוחלפת בחיוך די מריר. "ואז הם שלחו אותי לאירלנד, עטופה יפה, שהם ישברו את הראש."

חופש מהנהנת, חוזרת לבהות בתקרה.
"נשמע בחור חכם. אני שמחה שהוא קיבל את ההחלטה הנכונה."
היא מנסה להיאחז בחיוך, בשבירת הנייטרליות, כאשר היא אומרת:
"אני אנחש שגם באירלנד לא היה פינוק."

"ממ. בדיעבד ובהשוואה למה שהיה לי לפני, אירלנד הייתה גן עדן." היא מתקנת בלי שמץ ציניות או סרקזם. "לקח זמן עד שהפסקתי להיות סכנה לעצמי או לאחרים. הרבה זמן. היה צריך ללמד אותי להיות יצור חושב ומתפקד לפני שיכלו בכלל לחשוב על לחנך אותי להיות גארו. תאורגים ופילודוקסים ישבו וחשבו די הרבה על האם בכלל יש טעם לנסות. לא הייתי מכורה לדם, כי הערפד כבר מת - את זה עברתי מספיק לפני שהשמידו אותו - אבל הייתי עדיין מכורה אליו." יש גועל בקול שלה. "לוקח זמן ללמוד לחשוב לבד. שנאתי אותם, בהתחלה. גם באמצע. את חלקם גם לקראת הסוף. הם לקחו את כל מה שהיה אמיתי ויציב בעולם ואפילו לא הציעו אלטרנטיבה סבירה. אבל היה לי מחנך ששם בצד את הפרויקטים האישיים שלו והתרכז בי, ואני חייבת לו המון."

"את זה אני מכירה." היא אומרת בהחלטיות, בתשובה למשפט האחרון.
"זו החלטה קשה מצד פילדוקס לבצע. הימור גדול. גם אני הייתי הימור, אבל הרבה פחות רציני, מן הסתם. בכנות? אני מעריצה את זה. צריך ביצים מפלדה כדי לקחת כזה סיכון וכישרון- המון כישרון, כדי לגרום לו להשתלם. 
להיות הימור שהשתלם זה גאווה רצינית. גם בשבילו אבל במיוחד בשבילך. there is no way around it, שום דבר לא היה יכול להפוך אותך למוצלחת כמו שאת עכשיו, אחרי סיפור כזה, אם לא היית ממש ממש טובה."

"אם אני מוצלחת זה ימים יגידו." היא מניפה יד בתנועת ביטול קטנה. "שרדתי עד עכשיו. הלהקה שלי עומדת על הרגליים. עד כאן לא רע. אני מקווה שאיפה שטבלאות נחושת נמצא, הוא יודע וקצת מרוצה מעצמו. הוא חזר לפרויקטים שלו כמעט מיד אחרי שעברתי טקס חניכה, ונעלם באומברה כמה שבועות אחרי זה. אני מקווה שהוא מצא את מה שהוא חיפש, בכל מקרה. הוא באמת לקח סיכון איתי. היו לו ריבים בצעקות ומכות עם הבכירים, כשהוא עמד על זה שאני לא נטל גם אם לקח לי שבועות ללמוד לשנות צורה וחודשים ללמוד לעבור לאומברה על דעת עצמי."

"באמת נשמע כמו בחור עם ביצים מפלדה." היא צוחקת.
"בתור פילדוקס שמסתכלת מהצד, לי נראה שאת כבר הוכחת לגמרי שהיית שווה את זה."

"אני...אקבל את זה. תודה." בבירור מאוד מאוד לא נוח לה עם המחמאה, והיא מחפשת דרך לשנות את הנושא. "היי, אם אנחנו כבר כאן - ספרי לי על החזית שלכם בקרב? ננצל את ההזדמנות. אם יש לך כוח. אני כבר שבועיים תוהה מה לעזאזל קרה לעץ, ולמה הפרש לא מוכן לדבר עם אף אחד. אני חושבת שאפילו עם סופרוסין הוא לא הסכים."