נחש ואריה: קולקי וקיאן ב8.1 בקיירן

בחודש האחרון קולקי לא נמצאת הרבה בקיירן: מישהו בוודאי היה יכול להסביר לקיאן שהיא במשרד של NWP, לומדת על העולם האנושי. אך היום בשעת טרום-צהריים, ניתן למצוא אותה יושבת על הספה בצריף עם סוודר אפור וכחול, מכוסה בשמיכה ועם כוס תה ביד, שוקדת במאמץ על לקרוא ספר שכותרתו '101 מיתוסים לילדים ונוער'.

קיאן נכנס אל החדרון ומוציא מהמקרר מספר בירות קרות, "היי סהר," הוא אומר שמבחין בה. "מה שלומך? מה את קוראת?"

היא מרימה את ראשה, מיד פניה נאורות והיא מחייכת בשמחה לראותו.
"בלב שלם! שלום." היא מנופפת נפנוף קטן, ומראה לו את כריכת הספר הצבעונית.
"אני קוראת סיפורים של בני אדם, מלפני הרבה הרבה זמן. ריה אומר שזו דרך טובה ללמוד עברית."

"הוא מסתכל על הספר בעניין וקורא את הכותרת שלו." הוא מחייך, "הו חשוב לך ספציפית ללמוד הרבה מיתוסים. כסהר ירח, את צריכה להבין שהאמונות הקדומות של בני אדם הרבה יותר אמיתיות מאשר האמונות הנוכחיות שלהם."

"אני לא יודעת הרבה על האמונות הנוכחיות שלהם..." היא אומרת, כאילו מבינה זאת רק עכשיו. "אבל זה," היא מחווה לספר. "די שונה מכל סיפור שאני מכירה."

"טוב, זה ספר." קיאן אומר לה, "סיפור בלי מספר זה כמו... עוגה בלי סוכר. זה ייתן לך את מה שצריך אבל לא את היופי שזה יכול להיות. לבני אדם התפתחו הרבה מאוד סיפורים, בכולם יש רסיס אמת. הם פשוט שכחו ממנה או עיוותו אותה. למשל, יש להם נטייה להקיש בעץ כדי להביא מזל טוב. הקשה בעץ זה חלק מהמנהג של השבט שלי בכל הנוגע לטיהור רוחות עץ או להעיר רוחות עץ. תנסי לחשוב איפה מסתתרת האמת במה שאת קוראת ותתייעצי עם השאר."

היא מראה לו את הספר, בשולי הדפים משורבטות הערות בעט.
"ריה כתב לי קצת, על מה אמיתי ומה לא. אבל אני מניחה שזה לא יכול להספיק באמת..." היא נאנחת. "אתה לא אוהב ספרים?"

"אני אוהב סיפורים. מאוד. כל פיאנה אוהב סיפור טוב. השבט שלנו מאז ומעולם שמע וצבר סיפורים. הגליף של השבט שלנו אינו מזכיר גליף של סיפור ושיר במקרה." הוא עונה לה ונראה מאוד מאוד גאה. "אני מאמין שספר זאת הדרך הגרועה ביותר לספר סיפור. הסיפורים אצלנו עוברים בין אב לבן. אבל אנחנו כותבים ספרים מידיי פעם. כדי למנוע מהסיפורים להעלם במקרה ויש קושי או חשש שלא נוכל לספר אותם. אז אני מאמין שספרים זה חשוב, אבל זאת דרך לא טובה לשמוע סיפור."

היא מביטה בספר, מחמיצה את פניה.
"אני מבינה את הכוונה שלך. כשננה הייתה מספרת סיפור, המילים עצמן היו החלק הכי פחות חשוב. כאן הן הכל. אבל הבנתי שככה הם בני אדם..."

"כן... אבל בני אדם גם עמוקים הרבה יותר מזה. והרבה יותר נבדלים זה מזה." קיאן אומר לה, "טוב אני בדיוק יוצא אל הים. רוצה להצטרף אליי? תשמעי קצת סיפורים אמיתיים."

עיניה נפערות. "אני אשמח לזה מאוד. אבל... צריך לשאול את ריה."

"תוכלי לשאול אותו?"

היא מהנהנת, והולכת למצוא את גרינפינגרס.
(תמר הולכת לדבר עם גיא)

קיאן מהנהן, "רק תגיעי מהר. הייתי רוצה לצאת בקרוב ולפני שמזג האוויר יהיה סוער."

כעבור כמה דקות היא שבה, חיוך מרוגש על פניה והתיק שלה תלוי על כתפה. היא לובשת עוד שכבה או שתיים של מעילים.
"ריה מסכים. אנחנו רק צריכים להיות זהירים, ולחזור מיד אם משהו משתבש."

"מה יש לך בתיק?" קיאן שואל אותה בעניין.

"הדברים הרגילים." היא משיבה, בקול מעט מעט חלש יותר.

"גולגלות אוייבך?" קיאן שואל בתמימות.

סהר מטה מעט את ראשה בבלבול.
"לא... עוד אין לי גולגולת של- רגע," היא עוצרת, ואז הבנה נוחתת עליה. "אתה עושה את הדבר הזה בו אתה מנסה להיות מצחיק שוב!"

"האמת שלא תכננתי." קיאן אומר לה, "אני לא מסתובב עם תיקים ויצא לי לפגוש בחור שהסתובב ושם שם את גולגלות אוייביו לא ממזמן. מה זה הדברים הרגילים?"

"אה." היא נראית מאוכזבת קלות לרגע, אבל אז חושבת על זה שוב.
"בעצם.. מי זה היה? ולמה הוא שמר גולגלות?"

"זה סיפור לזמן אחר." קיאן עונה לה ונראה שמעט מתחרט על זה. "הוא שמר את הגולגלות כדי שיוכל להוכיח ולהתפאר באויביו הרבים שהרג. אני מאמין שאפשר להשתמש בהם בצורה טקסית."

אוי לא. דחפי האוקטנה המלוכלכים של קולקי נכנסים לפעולה.
"מי היו האויבים שלו? וכמה מהם הוא הרג?"

אוקטנה חלאס לשייך לעצמכם את החיסרון סקרנות. זה היה קיים לפניכם ויתקיים אחרי שתיפלו לתולע. את מבינה שיש הבדל בין "הו צואה, מעניין של איזה בעל חיים? היא טרייה? אולי אמצא עכבות." לבין "הו, צואה. זה בטח של בעל חיים על טבעי, אני אוכל את זה ואקבל כוחות על." רק שתדעי. זה הכל.
***********************************************************
קיאן מסתכל עליה ונראה משועשע. "הפומוריאן. ואני לא יודע לא ספרתי. ראיתי גולגולת אחת. את שואלת כל כך הרבה שאלות אבל מה אם קצת תשובות? מה זה דברים רגילים?"

"אני מעדיפה שאלות, בכנות. פ-ו-מ-ו-ר-י-א-ן זה דומה לפומור?"