03/07 בשעות הבוקר בקאיירן - קומבייה והמטיס המכונף

בעוד קומבייה מסתובבת בקאיירן, היא תמצא את חרון האלה ואת מונסון יושבים בפינה שקטה, בה פורחים כמה פרחים, "וזו דמיאנה - היא טובה לחלומות.", הוא מסביר, מחווה לכמה פרחים כתומים ששלף מכיסו, בעוד מונסון מסתכלת מרותקת - יותר בגארו מאשר בפרחים, באופן מפתיע. לא נראה שהשניים שמים לב אליה בשעה זו.

קאסידי משוטטת לה בלופוס. פרוותה הזהובה מתבדרת ברוח והיא מחפשת אחר מישהו לבלות עמו זמן. כאשר היא מבחינה בזוג המוזר, היא מתחילה ללכת לעברם בתכיפות מסוימת- מחליקה בחינניות מיד תחת זרועה הקטנה של מונסון. היא מתיישבת, זקופה, באוזניים זקורות, ונראית מעט מגוננת כלפי הרוח. כאילו היא רק רוצה לוודא שאין שום ספק שמדובר בילדה שלה.
היא נדה לשלום אל עבר חרון האלה.

חרון האלה לוקח רגע לעכל את הסיטואציה, ואז בגמגום משהו, "אהה.. אה, סליחה סניוריטה. אנ.. אני יודע שאני לא אמור לדבר עם הרוחות והכל, אבל היא ניגשה אליי ושאלה אותי על פרחים ו....", הוא בבירור מחפש מקום טוב לקבור את עצמו, בולע רוק ואומר, "אני מצטער. לא התכווונתי להיכנס לך לטריטוריה. אני.. אני אלך עכשיו."

היא מביטה בו בהפתעה לרגע, ואז מתרככת. אוזניה נרפות.
"חרון האלה, בבקשה," היא אומרת בקול אנושי. "הכל בסדר. ממש לא נכנסת לי ל'טריטוריה'. במיוחד לא אם מונסון כאן הייתה שובבה והתחילה לשאול זרים שלות על פרחים..." היא מביטה במונסון במבט מעט נוזף, אך בבירור לא רציני בשום צורה. לאחר מכן היא חוזרת להביט בחרון האלה. 
"אני מצטערת אם הרגשת מותקף. זו ממש לא הייתה הכוונה שלי- וגם לא להפריע לשיעור הפרחים שלכם." היא כורעת לשכיבה לצד הילדה, כפותיה מונחות זו על זו. "בבקשה, תמשיך."

"אה... האמתי שאין לי ממש הרבה מה ללמד... סתם רציתי להשוויץ בכמה פרחים שהבאתי מהבית, אבל הם התייבשו כבר מזמן..."

"אני לא מבינה הרבה בפרחים, אבל אשמח לראות, אם זה בסדר."

"אה אממ... כן כמובן סניוריטה.", הוא שולף את השקיק חזרה - ובתוכו כמה צנצנות קטנות שבכל אחת פרחים אחרים - המפ, דמיאנה, זוטה לבנה, קמומיל, מרווה, ועוד. כולם עם סגולות רפואיות כלשהן.

שפת גופו, אגב, עדין לחוצה

היא מסתכלת קצת, מאוד משדתלת להיראות מעוניינת. 
"הם... מממ... מאוד יפים." היא אומרת במעט מבוכה. "מה את חושבת על הפרחים, מונסון?"

"תמיד תהיתי מה כל פרח יודע לעשות.... ידעתי שהם ממש ממש חזקים!", היא קובעת בהנאה רבה.

חרון האלה עדין נראה מחפש את הרגע המנומס להתחפף, אבל דבריה של מונסון שואבים אותו לשיחה, "כן... לכל הדברים החיים על גאיה יש משמעות - חשיבות ותועלת מסויימת. זה מדהים, באמת.", לרגע זה הבעתו מתרככת משהו. נראה כי המחשבה מנחמת אותו.

הבעת רווחה עולה על פני הזאב. 
"לא יכולתי להסכים יותר. לאימא יש תוכנית בשביל כולנו, מונסון." היא מתחכחת מעט בילדה בחיבה. "גם בשביל הפרחים."

מונסון מקשיבה בריתוק לדברים הנאמרים.

חרון האלה בתורו עוד נראה מהורהר לכמה רגעים לפני שפניו מרצינות, "סניוריטה קומבייה... אם זה לא פוגע בך שאני מחטט.... שמעתי מהעונה לבאנשי כי איבדת את אחייך לפני זמן לא רב...", הוא אומר, כמבקש לפתוח את הנושא.

היא נראית מעט מופתעת לרגע, אך אז נושפת אוויר באנחה קטנה. 
"כן, זה... זה נכון. שלהבת צחורה וכספית, שני חברי הלהקה שלי. עבר חודש."

"אני...", קולו נחלש למעין לחישה, "אני מצטער....", קומבייה לא מתקשה להבין שהוא מנסה להגיע לשאלה מסויימת אם כי משהו מונע ממנו לשאול אותה.

"זה בסדר." היא אומרת ברכות, ומביטה בו, מזמינה אותו לומר עוד.

"מאיפה מצאת את הכוח להמשיך אחרי זה? מה מניע אותך?", הוא שואל בתום

היא נראית מעט מופתעת, אך אז אוזניה צונחות והבעתה מתרככת. 
"טוב, אני כנראה אצטרך יותר דיקציה בשביל האחד הזה..."
היא נאנחת בקלילות, ומשתנה לצורת ההומיד שלה- נערה במכנסי ג'ינס קצרים, גופיה משוחררת עם ציור של לוכד חלומות, ושיער ברונטי פרוע. היא מורידה, כמו מתוך היסח דעת, שרשרת עם תליון של ניב מעץ מצווארה, ומתחילה להתעסק בה תוך כדי הדברים. 
"טוב, כמו שאמרתי, אני מאמינה בכל הלב שלי שלכל אחד מהילדים של האימא הגדולה יש מקום בעולם. דרך שנועדה במיוחד בשבילו ובה הוא צועד. הדרך של חברי הלהקה שלי... היא נגמרה מהר מידי. אבל אני שרדתי. כלומר, יש משהו בהמשך שהייתי צריכה להישאר בשבילו. אני חייבת להמשיך להתקדם, לחפש את הצעד הבא, לחלום ולקוות ולרצות ופשוט... לנוע. אחרת אני לעולם לא אגיע לדבר הזה, ואז, בשביל מה אני פה?" 
הבעתה שלווה. היא מדברת ברכות.
"חוץ מזה, אני איכזבתי את הלהקה שלי הרבה פעמים, כשעוד היינו ביחד כולנו. ועכשיו אני נחושה לא לעשות את זה שוב." חיוך רחב עולה על פניה. "אני אהיה מישהי שהם היו יכולים להיות גאים בה גם אם זה הדבר האחרון שאני אעשה."

"את.... לא ידעת שאת... גארו לפני השינוי הראשון שלך - נכון?"

"לא, את האמת שלא. איך ידעת?"

הוא מושך בכתפיו, "לימדו אותי שרוב הגארו לא מודעות לטיבן לפני השינוי הראשון. בשביל לופוסיות - זה לרוב קל יותר להבין את זה. הן מחוברות לאמא ארץ. בשביל הומידיות? אני שמעתי כמה וכמה סיפורים קשים... לגלות שכל חייך חיית בשקר, שנחשפת רק לחצי מהעולם, אם לא פחות... בתוך חברה שמתיימרת לדעת הכל - אני רק יכול לנחש כמה זה קשה להכלה.", הוא מביט באפר ששלרגליו בשלב זה, ניתן כמעט לשמוע את גלגלי ראשו פועלים

קאסידי נראית מעט מופתעת מהכיוון אליו פנתה השיחה, אך היא נושמת עמוק ומחייכת חיוך קטן, מעט מסוייג.
"טוב, נכון, זה לא ממש היה קל לשמוע פתאום, בוקר אחד בגיל ארבע עשרה, על דברים כמו אנשי זאב וערפדים וכוחות רשע גדולים יותר ממה שאפשר לתפוס. אבל... טוב, מסתגלים לרעיון, אתה יודע. אין הרבה ברירות אחרות."

כעת הוא מיישיר מבטו אליה, "בתור יליד קלון - מעולם אין לך משהו אחר. תמיד היית ותמיד תהיה גארו.תמיד הכרת את המלחמה, לפעמים לפני שידעת להגות את שמך שלך, אם קיבלת כזה. מלידתי אני לוחם, ומלידתי אני תיאורג', ומלידתי תפקידי הוא להציל את גאיה, ומעולם לא דבר אחר. עבור ילידי קלון - זה קל. להמשיך הלאה, להתמודד עם אובדן. אנחנו מכירים אותו היטב, והוא חלק מחיינו.", הוא אומר במרירות
"את ראויה להערצה סניוריטה - שמצאת בך את הכוחות להמשיך למרות אובדן אחייך. הרבה גארו שנולדו הומידים, במיוחד הקליאת'ים, לא מצליחים להתגבר על האובדן ולמצוא סיבה להמשיך להילחם."

היא מביטה בו לרגע ארוך. ההפתעה הרכה של קודם מתפתחת כעת להלם של ממש. ועדיין, היא נראית קשובה למופת. מרוכזת. 
"תודה." היא עונה לבסוף. "תודה, אבל אני לא ראויה להערצה. כאב הוא כאב הוא כאב. לא מגיע לי יותר הערכה על ההתמודדות שלי איתו כי אני הומיד. אולי אפילו להפך... לי נתנו את ההזדמנות השווה להוכיח את עצמי בזכות עצמי, ושום דבר אחר. לכם... לך... האומה לעיתים מאוד נדירות נותנת את הזכות הזאת. נניח ומישהו היה מתמודד עם משהו בסדר גודל דומה למה שאני התמודדתי איתו, וגם עם... קלון, שהיה עליו מאז שהוא נולד, וגרם לאנשים מסוימים לראות אותו תמיד כפחות, לזלזל בו ולרצות לצפות בו נכשל, בלי קשר למעשים שלו כגארו בפני עצמו: לא יודעת. לא הייתי אומרת שהאדם התיאורטי הזה צריך לתת איזושהי מידה של הערצה לי."

"צניעות הינה תכונה ראויה להערצה גם היא.", הוא מציין.
"אני לא נושא קלון - ורצונם של אחרים לראות אותי נכשל הוא ריק מבחינתי. אין לכך משמעות. אני נולדתי מקלון - וזו עובדה." הוא מסביר, "מה שניסיתי לומר... עבור מטיסים כמותי מעולם לא הייתה אפשרות אחרת. המוות מאז ומעולם היה מוכר לנו כזמנה של אחת להצטרף לאמהות ולהתגלגל פעם נוספת. גם אם אנו כואבים את מותה - הסיבה למלחמה תבועה בנו מהיום שנולדנו - לא היכרנו דבר אחר מעולם.... עבור ילידות ואוו (eve כמו חווה רק באנגלית), ובמידה מסויימת גם עבור ילידות הזאבה - אני לא יכול שלא לתהות כמה חזקות חייבות להיות אלו שמצליחות להמשיך לאחר שאיבדו הכל. כמה אמונה יש בהן בטח, שסומכות כך על גאיה...", הוא מביט אל האופק בחולמנות ומושך בכתפיו, "ואולי אמונה זו טמונה בליבה של כל גארו מיום היוולדה - עוד לפני השינוי הראשון.", הוא משתף תהייה.

"אם אתה שואל אותי, האמונה הזאת קיימת בכל אחד ואחד מהילדים של גאיה. גארו וקין, בני אדם וזאבים וכל בעלי החיים. וכן," היא מרימה את אחד הפרחים שהוא הראה למונסון בכף ידה העדינה 
"גם בפרחים, הקשר קיים. כמו השורשים שמחברים אותם לאדמה ממנה הם ניזונים, הוא שם. רק צריך לדעת איך למצוא אותו."