חשמל החסד.

באחד הימים האחרונים, בשעת לילה מאוחרת לאחר עוד יום של עבודה אינטנסיבית, דרור ימצא את אשלין יושבת במטבח על כוס חליטת צמחים, משקפיה מכוסים באדים.

"חשבת על עדשות?" הוא מכריז על נוכחותו, שעלולה הייתה להתפספס בעיוורון שאשלין כפתה על עצמה

אשלין, ששמעה את דרור נכנס, מסתובבת אליו, מחייכת בעייפות ומנגבת את המשקפיים עם החולצה שלה. "היי. מה קורה."

"סבבה. מתמודדת?" הוא לוקח דברים מהמקרר תוך כדי שיחה

"מתמודדת." אשלין עונה ולוגמת מהספל שלה. היא מביטה בדרור במבט בוחן ושואלת ברכות "ואתה?"

"עוד צריך לעבור במאורה של שופך האור, לבדוק אם הוא השאיר שם משהו." הוא אומר בטון נייטרלי
"היית קרובה להארדליין?"

אשלין לוגמת עוד מהספל, מהורהרת. "לא ממש. לא הכרנו לעומק." היא עונה בשקט. ברור שזה מעציב אותה.

" וואחה? זה היה נראה שאת לוקחת את זה קצת קשה." הוא ממשיך לדבר עם הגב אליה, מסדר סיר על הגז וחותך ירקות

דרור שומע חריקה חזקה מאחוריו. אשלין קמה בבת אחת מהכיסא שלה ומתקדמת לעבר דלת המטבח בכמה צעדים מהירים וחדים. היא נעמדת בדלת לפני שהיא יוצאת, רועדת, אגרופיה קפוצים, ומסננת בזעם "לא אתה, לא אני, ולא אף גארו בספט הזה מגיעים לקרסוליים שלו."

הוא מסתובב, לא מתרגש
"אז זה אולי קצת יותר קרובים ממה שאת מודה?" הוא נראה עייף, כמו החודש ששמר עם כספית

אשלין לוקחת נשימה עמוקה. גם היא נראית עייפה. "נלחמנו ביחד. זה הכל." היא אומרת בשקט ויוצאת מהחדר.

"נו באמ.. אשלין!" הוא קורא אחריה, בקול טיפה פיקודי, ומתקדם לדלת בעצמו

"מה אתה רוצה." אשלין אומרת בלי להסתובב אליו או לעצור.

"לעזור? זה שאת לא חברת להקה שלי לא אומר שאת לא איתי בספט, קשה לך- אני רוצה לעזור. להתמודד לבד זה לא הפתרון"
אם היא דופקת לו אגרוף לפני שהוא מסיים את המשפט, אני מבטיח לערוך בהתאם

אשלין עוצרת במקומה, לוקחת נשימה עמוקה ומסתובבת אליו. "תודה." היא אומרת בשקט ונראה שהיא באמת מתכוונת לזה. "אני לא מתמודדת לבד. חצי ספט כבר תפס אותי לשיחת נפש. אני לא כזאת שבירה כמו שאתם חושבים."

"אז אולי תתחילי להראות לא כזאת שבירה?" הוא אומר בכל הסימפטיה של מדריך טירונים

זה אולי יפתיע את דרור, אבל אשלין מחייכת. "זה בדיוק מה שאני מנסה לעשות."

"להסתער מהחדר כששואלים אותך משהו? איך את חושבת שאני תופס את זה כשאת עושה את זה? נראה לך שמחר, אם יבוא גל נוסף, אני ארגיש בטוח להלחם לידך?"

בתגובה, אשלין מישירה אליו מבט, מורידה את החולצה שלה וחושפת חמש צלקות טריות מקליעי כסף.
אחת ליד עצם הבריח השמאלית, ואחת למטה וימינה ממנה - נראה שהקליע ניקב את הריאה השמאלית.
שלוש הצלקות על הבטן שלה גורמות להן להיראות כמעט חביבות. נראה שהן מזכרת מפגיעות קשות במיוחד, ככל הנראה במעיים או איברים פנימיים אחרים.
"זה רק מה שהשאיר צלקת. עמדתי בעמדה חשופה בחזית. והחזקתי אותה. התעלפתי פעמיים. ריפאו אותי שוב ושוב. וקמתי, והחזקתי אותה, והורדתי לא מעט מהבני זונות. אני מאמינה שאסתדר."

"זה שאת מאמינה שווה לתחת אם כשאני מדבר איתך אני לא מאמין שאת יכולה לעמוד בשיחה יום-יומית, מילא התולע! את לא נלחמת לבד!"

לרגע, אשלין בוהה בו ונראית קצת כאילו היא חטפה סטירה. ואז היא מהנהנת. "קדימה. בוא נדבר." היא אומרת ולובשת את החולצה שלה.

יש רגע של בהייה בזמן שהחולצה מסתירה את הפנים שלה והיא לא רואה שהוא בוהה שהיא מתלבשת
"מה הקפיץ אותך ככה?" הוא שואל בפשטות

אשלין מתיישבת על הספה בסלון, לוקחת נשימה עמוקה ורגע לסדר את המחשבות שלה. "פשוט... כואב לי שפספסתי אותו ככה." היא אומרת לבסוף, מאוד בשקט.

"כי הוא מהלך זכוכית?" הוא שואל, עדיין באווירה הנוקשה שאיתה התחיל את השיחה

"כי הוא היה מבריק. מבריק, ואמיץ, וטוב, ואני לא יודעת אם מישהו מאיתנו היה שורד בלעדיו." היא עונה בקול מלא כאב.