אלו אשר אינם מתגלגלים בנשמה, חולקים אותה עם אחרים.

"בטח. סבא שלי, משני הצדדים. דוד שלי. חבר'ה מהקיבוץ.. כאילו, המדריך שלי במד"צים מת בצוק איתן. זה לא משהו שאני לא יודע לאכול. אני חי מלחמה מאז שאני בן 4 או 5. לבנון השנייה היה ב-2006, נכון?"

אד נע באי נוחות. נראה שמשהו מציק לו, אך הוא לא אומר דבר.

"זה באמת כל כך מפתיע? לנו אין את הפריווילגיה להלחם בצד השני של האוקיינוס. נלחמים על הבית, מהבית."

נראה שהערה הרגיזה את אד. "אבא שלי משרת במארינס. חובש ביחידת חילוץ. הוא הציל חיים רבים, של אחיו לנשק וגם של אזרחים חפים מפשע. הוא נפצע ברגלו מאחד מהקרבות בעיראק ואיבד את אחד מהחברים הטובים ביותר שלו. " הוא מניח בעדינות את ידו על הכתף, "יש לו אדישות למוות במידה מסויימת. דומה לשלך. הוא ראה כל כך הרבה מוות שבמידה מסויימת התרגל אליו. האדישות כלפי מוות, הקבלה של מה שאיננו יכולים לשנות, עוזרת לו להמשיך הלאה ולהיות איש משפחה טוב. אם זאת, אני לא בטוח שזה דבר כל כך חיובי."

"אד, מה אתה רוצה?" הוא נאנח ומסיים את הבירה

"להכיר אותך יותר טוב." אד אומר, הוא שותה את הבירה. "חשבתי שאתה דואג לאחרים ואתה מדחיק את ההתמודדות של המוות עם המחנך שלך. טעיתי וגיליתי שיש לך את הקבלה של המוות. כמוני. זה הכל. גם יש לי עוד מספר נושאים לשאול אותך לגביהם, אם יש לך סבלנות."

"בכנות כל השיחה הזאת הרגישה פחות כאילו בא לך להכיר ויותר כאילו ניסית לשכנע אותי שיש לי בעיה שכאילו החלטת שאמורה להיות לי. אתה בסדר, לוכד החלומות?" הוא שואל בסימפטיה "נראית טיפה מנוער לפני הקרב. בתכלס גם בתוכו."

"אני אכן חשבתי שקיימת בעיה, ושלא מצאתי אותה, ניסיתי לשכנע את עצמי ואותך שיש בעיה. זה היה יהיר, צבוע ומתנשא מצידי. אני מתנצל." אד אומר ומרכין ראשו. "אתה דיי חידה בעיניי. אני מרגיש שאני מכיר אותך אבל לא מכיר אותך בכלל. כמו קופסה צבעונית עם חור הצצה קטן למה שבפנים." לאחר מכן הוא מסתכל בדאגה אמיתית, "הייתי לא בסדר בקרב?"

"לא, לא. אם כבר אני הייתי לא בסדר." הוא חוזר להביט על הנוף "פשוט.. אני יודע שזה לא המקום שרצית לעמוד בו. סכנת מוות וזה. ואני שמח שלא היית שוקיסט וקפאת."

"אנחנו לא עושים דברים מתוך רצון, אנחנו עושים דברים מתוך חובה." אד אומר. "אבל כן, היה מלחיץ. זה הפעם הראשונה שאני רואה ספירלות, אני מזכיר לך. ומשתתף בקרב בסדר גודל כזה."

"כן.. כנ"ל בתכלס." הוא מודה
נראה שהוא לא מצליח לנסח את עצמו חוץ מזה.

"אמרת שאם כבר אתה לא היית בסדר, איך בדיוק?" אד שואל.

"זה שהסנתר שלך עשוי מאבן לא משנה את זה שהורדתי עליו חרב.."

"זה היה אחרי הריצה ושאיום התולע הוסר. היית מצויין במהלך הריצה עצמה." אד אומר בקול אמפטי. "מה אתה יודע על מה שקרה שם בדיוק?"

"כלום בפיתה? כאילו, קראתי לעזרה, והיא קפצה על ההזדמנות."

"מה אתה יודע עליה?"

"קינק לפשיטת עור? היא פסיכית, ולא מבין איך היא רוח אבות.."

גופו של אד מתעוות בתוקפנות וניתן להריח ממנו ריח חריף. "זה לא דבר להתבדח עליו, אלפה. פשוט תגיד לי את הכל הפרטים. מההתחלה. אני זוכר שדיברת על זה שהיא באה אליך מול שובר הזריחה. דברים כאלה אני רוצה לשמוע."

"אני ממש לא מתבדח. זה מה שהיא רצתה בקרב האחרון- לפשוט לך את העור."

"טוב." אד אומר בהבעה חסרת רגש, "אנא ממך ספר לי עוד."

"מול שובר הזריחה הבנתי אחר כך שהיא כנראה חשבה שהיא במקום אחר.. היא התנהגה כמו בחלום שהיה לי עליה אחר כך. זה היה ילד גאיה גדול, מחזיק פטיש קרב, והיא- זה היה מוזר, היא נראתה כמו מריחה של כמה שבטים.. והיא אמרה לו את מה שכביכול היא אמרה לשובר הזריחה, של 'אני הולכת לקרוע אותך לגזרים'.."

"עוד משהו?" אד שואל ונראה מהורהר.

"לא יודע. לא נראה לי."

"אתה יודע אילו טריקים מעירים אותה בדיוק?" אד שואל. "נראה שעד עכשיו היא עלתה בקרב. אבל לא בכל קרב ולא בקרב רק כנגד התולע. אולי מקום ספציפי שנפגע בו? או תחושה כל שהיא שעלת בך?'