קולקי ואסלן: חברות אמת. ב7.1 בערב בקיירן.

בחודש האחרון קולקי נמצאת מעט מאוד בקיירן, ועסוקה מאוד במשרד ובלימודים שלה שהעלו הילוך. ואבוי- החברים בוודאי מתגעגעים זה לזו מאוד. כמה טראגי. אסלן המסכן בוודאי נותר שבור לב, מנמנם לבדו איפשהו. אך בפעם הבאה שהוא פוקח את עיניו, הפלא הפלא! זוג עיניים נחשיות גדולות מביטות בו ממרחק אפסי. הן נראות מתרגשת למדי.

"ירח!" הוא קורא בגארו, זנבו מכשכש והוא מקפץ לעמידה.

גם היא קופצת, בחיוך רחב.
"אסלן! אתה ער!" היא קוראת, בעברית, בשמחה.

"כן!" הוא אומר ומנגח את רגלה, היות והוא עם כוח פיזי של סמרטוט לח זה אכן מאוד עדין. "איפה היית?" הוא שואל.

היא צוחקת, וכורעת לקרקע בשביל לקבל את נגיחותיו העדינות בזרועות פרושות.
"במשרד של ריה, זוכר? אני לומדת איך להעמיד פני בת אדם, ואיך לדבר עם קינפולק, ואיך החברה עובדת. מה איתך? אתה בסדר?"

"כן. גרינפינגרס לימד אותי למצוא בית של רוח בקאירן!" הוא אומר לה.

"באמת? אני לא חושבת שהוא לימד אותי את זה." היא אומרת, מעט מוטרדת, אך במהרה ריכוזה שב לחבר שלה. היא מתחכחת בו עם פניה, במחוות חיבה זאבית למדי.
"ואיך זה להיות בלופוס כל הזמן? אתה מסתדר?"

"חדש. אבל מתגעגע לספרים." הוא אומר.

"ספרים זה באמת דבר נחמד מאוד." היא מאשרת, ואז מביטה בו. "אני יכולה להקריא לך כמה, אם אתה רוצה..."

"כן!" הוא מתלהב.

היא מחייכת ונראית נלהבת למדי בעצמה, אך לפתע השמחה נעלמת כמו שהיא הגיעה, ומוחלפת בחשש חמור סבר.
"ו... הריה שלך... הוא יהיה בסדר עם זה...?"

"אגאת'ון לא יכעס שאת מדברת. סופרוסין יתקן אם ספר יטעה." הוא אומר בטון של 'זה בסדרררררררררר'

"יתקן איך?"

"יגיד, לא נכון, ספר טועה. קרה ככה." הוא אומר בצ'יל התמידי שלו.

"אתה בטוח? הם לא יכעסו גם עליך?"

"לא." הוא אומר בבטחון.

היא מהססת לרגע, אך לבסוף מתיישבת על האדמה, גבה לעץ סמוך, בחיוך ואנחה קטנה. היא מוציאה מהתיק שלה ספר גדול בעל כריכת קרטון, ועליה ציור של דמות קטנה וכחולה, מעליה הכותרת- משהו אחר.

"?" והוא נשכב, מאזין.

"על גבעה ש-שטופת רו- רוחות, לבדו, בלי אף אחד שיוכל לי- להיות חבר שלו, ג- גר משהו אחר." קולקי מספרת בשקט, ולאט, ועם קצת גמגומים של קריאה לא מושלמת. היא מראה לזאב איור של בית עץ קטן על ראשה של גבעה כהה ובודדה.

הוא מסתכל וחושב בדממה, בוהה אל האופק.

קולקי מחכה רגע, וכשהוא לא מגיב, היא ממשיכה.
"הוא י- ידע שהוא אחר כי כך אמרו לו כו- כולם.
כשהיא ניסה לשבת אי- איתם, לטייל איתם, או להצטרף למשחקים ש- שלהם, הם תמיד אמרו:
"מצטערים, אתה לא מש- שלנו. אתה לא כמונו. אתה משהו א- אחר."
היא מראה לו איור בו היצור הכחול מהכריכה עומד מול חבורת דובים, ג'ירפות, ארנבים וציפורים שלא מבינים מה הוא רוצה מהחיים שלהם.
"משהו אחר עשה כמיטב יכולתו כדי להיות כמו הא- אחרים." היא מספרת. "הוא חייך ואמר 'שלום' כמו שהם ע- עשו, הוא צייר צי- ציורים, הוא שיחק את המ- משחקים שלהם, כשהם הרשו לו." קולה מתנמך מעט בחלק האחרון, מתקדר. "אבל זה לא עזר.
'אתה לא שיך לפה.' הם אמרו. 'אתה לא כמונו. אתה משהו אחר.'"
והיא מראה לו עוד ציור, בו היצור הכחול נשלח חזרה לבקתתו בבושת פנים.

הוא בוחן את הציור, מבט מצומצם משהו, וממשיך להאזין.

קולקי ממשיכה.
"משהו אחר ה- הלך הביתה. כשכבר היה מו- מוכן להיכנס למיטה, נשמעה ד- דפיקה ב- בדלת."
היא עוצרת לרגע, חושבת על זה, ואז נזכרת למה אנשים נוטים לדפוק על דלתות.
"מישהו עמד בפתח. 'שלום'. אמר בהי- היסוס. 'אפשר להיכנס?'
'ס- סליחה...' אמר משהו אחר.
'סלחתי.' אמר היצור, והושיט לקראתו כ- כפה, או אולי זה היה טלף או סנפיר."
היא מראה לו איור של יצור אחר, משונה מאוד, אך באופן אחר מהיצור של הכריכה. כתום.
"משהו אחר הביט בכ- כפה המושטת, 'אני חו- חושש שגעת למ- מקום הלא נכון...' אמר. והיצור הניד בראשו.
'דווקא הגעתי למקום הנכון. המקום הזה מו- מושלם! תראה!'
ולפ- פני שמשהו אחר תפס מה קורה, הוא פסע פנימה...
'א- אני בכלל מכיר אותך?' שאל משהו אחר במבוכה.
'אם אתה מכיר או- אותי? בטח שאתה מכיר אותי! אנחנו או- אותו הדבר! הרי אתה מ- משהו אחר, וגם אני!'"

הוא מטה אוזן בבלבול קל אבל לא קוטע אותה.

קולקי נראית מאוד שקועה בסיפור עד עכשיו.
"משהו אחר היה מופתע כל כך.
'כ- כמוני?' הוא אומר. 'אתה בכלל לא כמוני. ב- בעצם, אתה לא כמו שום דבר שראיתי אי פעם. אני מצ- מצטער, אבל אתה בשום אופן לא משהו מהסוג שלי.'
הוא פסע אל הדלת ופתח אותה. 'לי- לילה טוב'.
'אה.' אמר היצור. וכשאמר את זה, הוא נראה עצוב וקטן יו- יותר. וזה הזכיר משהו למשהו אחר, אבל הוא לא הצליח להיזכר בדיוק מ- מה."
היא מראה לו ציור, בו היצור הכתום העצוב והיצור הכחול הרגוז עומדים מול מראה.
"ובזמן שניסה להיזכר," היא ממשיכה. "היצור יא- יצא. ואז, משהו אחר נזכר.
'חכה!' הוא צעק. 'אל ת- תלך!'
הוא ר- רץ אחריו, והניח עליו את ידו.
'אתה לא כמוני,' אמר. 'אבל לי בכלל לא אכפת. אתה יכול להישאר אי- איתי, אם אתה רו- רוצה.'
והיצור נשאר.
והם אמרו 'שלום' אחד לשני, וכל אחד מהם ל- למד, או ניסה ללמוד, את המשחקים שהשני אוהב. ומאז, הם היו חברים."
קולקי מראה לו איור של שני היצורים משחקים ביחד, ואז סוגרת את הספר, חיוך על פניה. היא ממתינה בציפייה לתגובות של אסלן.