קולקי ואסלן: חברות אמת. ב7.1 בערב בקיירן.

הוא ממצמץ בהפתעה קלה : "יש עוד?" הוא שואל.

"עוד קצת, אבל אני פחות אוהבת את החלק ההוא. ככה זה טוב."

"עוד." הוא דוחק בה קלות, מחווה עם חוטמו על הספר.

היא מביטה בו, בחיבה מעורבבת במעט שעשוע, עדיין לא מניחה ממש את הספר.
"לפעמים יש משהו שמעניין אותך מאוד, אבל זה עוד לא הזמן שתשמע אותו. במיוחד בכל הנוגע לחלקים בסיפורים."

הוא מתהפך לגבו, נשימתו מהבילה, הוא שותק.

"אהבת את מה שהקראתי?"

"meh."

"לא? למה?" היא שואלת, קצת מופתעת.

"אין טעם." הוא אומר.

"אתה מתכוון, באופן פיגורטיבי." היא חצי מוודאת, בעודה מניחה את הספר בצד. הוא נשאר פתוח על העמוד האחרון שהיא הקריאה, עם הציור של שני היצורים המוזרים משחקים ביחד.
"אני חשבתי שיש לו מוסר השכל מעניין."

"והוא?"

היא מחייכת.
"תחשוב על זה. שני היצורים האלה שונים לחלוטין אחד מן השני, ומכל דבר אחר, אבל עדיין; הם מוצאים נחמה זה בזה. למה לדעתך זה ככה?"

"קשר הומידי טבעי. מחשבה." הוא אומר.

"איזה מן מחשבה?"