אילין מחפשת אחת קולקי בקיירן 18.03.2019

איליין מסתובבת בקיירן מחפשת את קולקי.

אפשר למצוא אותה בפיזי, ליד הביצה, מטפלת בזהירות במה שנראה כמו צמח יסמין. היא לבושה בחולצה שחורה מלוכלכת עם הכיתוב SmartCity מאחורה, ושרה את "מצב רוח" של ג'יין בורדו, לעצמה בשקט.

איילין ניגשת לכיוונה וכורעת ליידה, מסתכלת בעניין על מה שהיא עושה "היי קולקי, אפשר לדבר איתך רגע?"

קולקי נראית קצת מופתעת, ומפסיקה לשיר מיד. בידה עדיין נח העשב שהיא תלשה בעדינות מסביבתו הקרובה של שתיל יסמין. מסביב, האדמה המקיפה כמה מן השתילים הרבים נקייה ומדושנת.
בתשובה לשאלתה של איילין, היא רק מהנהנת.

איילין מחייכת ומהנהת לתודה. העיניים שלה עדיין מסתכלות על הצמחייה "זה חלק מהרוקחות שלך?" היא מחווה לצמחים "כמו המשחה שהכנת לניתוח של סולנום?"

"לא. זו חלק מעסקת רוח. לקרפדות כואב הגרון."

..."לקרפדות או לרוח הקרפדה?..."

"לקרפדות. סבא קרפד ביקש ממני לעזור להן."

איללין מהנהנת "מעניין למה כואב להן הגרון, אולי משהו במים או באוכל לא בסדר... אבל כן, באתי לבקש ממך טובה. אני באמצע מבחן בגרות. אני צריכה לכבל את ההכרה של הטוטמים בבגרותי. המקק ביקש ממני שהביא לו כמה חפצים, אחד מהם ספציפית ביקש שיהי חפץ כלשהו ששמשמעותי עבורך. הוא כן הבטיח שהחפץ יוחזר ולא יפגע."

היא נראית מופתעת מאוד, ומקמטת את מצחה.
"חפץ משמעותי בשבילי...? את יודעת למה שהוא יהיה מעוניין בדבר כזה?"

"אני גם הייתי מופתעת. הוא ביקש ממני את המכשירים הניידים של לוגוס וקונאטוס בנוסף לזה. אני חושבת שהוא הפנה אותי לגארו שלא מכירים אותי כי הם חדשים בספט, ולגורים, כי הוא רצה לראות כמה סומכים עליי, או כיצד אשיג את הדברים. הוא לא אמר לי איך להשיג אותם, רק להביא לו. אבל אני לא ראגאבש, אז אני לא חושבת שהוא ציפה ממני לגנוב את החפצים המדוברים"...

"ובכן, זה מעניין... יכול להיות שהוא בוחן את היכולות החברתיות שלך. אני מניחה שאם הוא היה מעוניין שתבצעי עסקאות הוא היה מציין זאת... אולי הוא פשוט באמת רוצה לראות באיזו דרך את תבחרי."
נראה שהרעיון בהחלט מסקרן את קולקי.
"אולי זו דרך עבורו לבדוק את הסתגלנות שלך."

"יכול מאוד להיות. הוא לא מכיר אותי, אז יכול להיות שלא ממש אכפת לו איך אני משיגה את החפצים הוא פשוט רוצה לראות אם אני מסוגלת וכמה בלאגן יהיה מסביב לזה. פרשנות בהחלט אפשרית. אז מה את אומרת, תוכלי לעזור לי?"

קולקי מהנהנת בהרהור לחלק הראשון, ובאשר לחלק השני, מבטה קופץ אל התיק שלה שנח על עץ סמוך.
"האם אני באמת יכולה לסמוך על כך שהחפץ יחזור בשלמותו?" היא שואלת בחשש.

"אני מבטיחה לך שלא מתכוונת לעשות איתו שום דבר חוץ מלהביא למקק. המקק אמר שהחפץ יוחזר ולא יפגע, ואני לא מאמינה שהוא ישקר. אבל אם יקרה מקרה והחפץ לא יוחזר או יהרס, אני אפצה אותך. "

קולקי זעה מעט באי נוחות, אבל אז נאנחת ומנגבת את ידיה על החולצה שלה. היא ניגשת לתיק ומפשפשת בו קצת. אחרי כמה רגעים של התלבטות קשה, היא מוציאה... זוג גרביים מגולגל. הן וורודות ומצוירות עליהן קשתות קטנות.
"הפסקת חשמל נתנה לי את הגרביים האלה בראשית החינוך שלי. היא ראתה את הסקרנות שלי כלפי הרעיון, והחליטה לעשות את הדבר הזה בשביל לשמח אותי. סתם, כי היא יכלה." היא אומרת ברכות, ומסתכלת על הגרביים כאילו הן והיא חולקות כעת זיכרון נעים.
"נדמה לי שהיא בטוחה שזה טוב לב קטן וצנוע, שלא משנה יותר מידי. אבל בשבילי זה היה כאילו היא שינתה את כל העולם."
ואז היא מושיטה אותן קדימה, אל איילין.
"למקרה שמקק ירצה לשמוע למה הן חשובות."

איילין מחייכת למשמע הסיפור של הגרביים, והיא מהנהנת. היא לוקחת בעדינות את הגרביים, מוציאה חתיכת בד מהתיק שלה ועוטפת אותן בבד לפני שמכניסה לתיק. "תודה קולקי, אני מאוד מעריכה את זה. אשמור עליהן ואחזיר אותן כמו שכיבלתי." היא מכניסה אותן לתיק "דרך אגב, את זוכרת את הנחש שפגשנו בכרמל? זימנתי את הנחש שמעליו לפני כמה ימים. הוא אמר שהוא הנחש של האוקטנה, כנראה אחד מהפנים שלו בארץ."

היא מחייכת, ואז הבעתה נעשית סקרנית. נראה שהיא מחכה להמשך הסיפור.

"זימנתי אותו בתוך מערה" היא מספרת "במקום חשוך וסודי, כמו שנחשים אוהבים. נתנו לו סודות שלנו, סודות אישיים, כדי שכאשר יגיע ידע שאנחנו מוכנים גם לתת, לא רק לקחת. ושהוא הגיע, הוא באמת היה נדיב אלינו.היא היה ענק, כל כך גדול שהפך להיות המערה עצמה, והקיף אותנו בגופו, למרות שלא יכולנו באמת לראות דבר בבירור חוץ מאת החלק של ראשו שרצה שנראה " והיא מתארת לה את הפרטים של החברבורות שלו, איך נראה כאילו לרגע הגיעו בכלל למימד אחר. "הוא גם ידע וחלק בסוף את הסוד שרצינו לדעת, למרות שנדדנו למקומות רחוקים ולא הצלחנו למצוא בהם התשובה. שתהיי צעירה, אולי תרצי לדבר איתו גם. אני חושבת שתסדרו יפה מאוד. "

היא נראית מוקסמת מן הסיפור. עיניה נוצצות.
"נהגתם בחוכמה וזכיתם לכבוד גדול." היא אומרת לבסוף, מלאת פליאה. "אולי אני אהיה מסוגלת למשהו כזה יום אחד. אני מקווה."

"בקרוב. תחשבי על הרוח הזו, ורוחות אחרות שאת יכולה לבנות איתם קשרים, ללמוד סודות ולהפוך לבני ברית. תחשבי על זה שאת צריכה אומץ ומוטיבציה. לי זה עזר לעבוד חזק יותר שהייתי גורה. זה ושירשו לי כבר לשתות..."

היא מחייכת ומהנהנת. בהחלט נראית מלאת השראה.
"אם זה משנה... אני חושבת שאת יכולה להיות פוסטרן נהדרת."

היא נראית מופתעת מהמילים האחרונות של קולקי, ממצמצת קצת ובבירור מוחמאת. "...תודה קולקי, אני מקווה שאת צודקת". היא שולחת לעברה חיוך גדול ומלא שיניים. "אני באמצע במחבן הבגרות שלי, אז אני מניחה שאם הכל ילך טוב נגלה בקרוב"

"אני אצפה לכך." היא אומרת בעליצות, וחוזרת לנכש עשבים. "האם תסכימי לספר על שאר המבחן? או שעל זה נשמע אם וכאשר תצליחי בו."

"בינתיים דיברתי רק עם שלושה. חד הקרן הכיר בי בלי כל בקשה נוספת. המקק ביקש מה שאמרתי לך, והאייל ביקש בהקרה של כל הפיאנות בארץ בהיותי בוגרת." היא נראית שוקלת לרגע, ואז מתקרבת אלייה ככה שתוכל לדבר איתה בשקט. "ניסיתי גם לדבר עם העכברוש. חשבתי לעות מחווה ולרדת לביוב, איפה שבניו גרים. אז הלכתי לביוב באומברה בעיר. זה היה ... רעיון רע. אצלינו בשמורה באירלנד, ביוב כן היה מסוכן, אבל עדיין... מקום שגארו זהיר יכול לעבור בו. ביוב של ערים גדולות שמלאות בבני אדם ואורגת..." בבירור עובר בה מין רעד שמעיד על זיכרון נוראי.