קולקי מוצאת את אסלן שומר, באותו הזמן כמו הטקס לסבא רעם- 31.3

היא רצה לכיוונו.
"קטרזיס, בבקשה חכה."

הוא עוצר, זאבי כתמיד.
"שלום ירח." הוא אומר בחיבה.

היא כורעת לגובהו של הלופוס, ומתקרבת מעט בראש מורכן.
"שלום. ברכותיי על מעמדך החדש." היא אומרת בטון מעט שקט, מעט רשמי.

הוא מטה ראשו בבלבול "לא רגיל. מה קרה?" הוא שואל, קריפטי משהו.

"אתה קליאת' עכשיו." היא אומרת כאילו זה ברור. "אבל... עדיף שלא תשמור לבד... אני יכולה להתלוות אליך, בבקשה?"

"כן." הוא אומר מיד.
"שומרת הרבה. יודעת מה לחפש. תראי לי איך."

הגורה מהנהנת, ומשתנה לזאב דק ואלגנטי. פרוותו קצרה, שחורה מבריקה וקצוותיה אדומים. מהסנטר, לאורך החזה והבטן ועד קצה הזנב, נפרשים קשקשים רחבים בצבע אדום-כתמתם עמוק. קשקשים קטנים יותר ובוהקים יותר בולעים את הפרווה בברכיים, במרפקים, וסביב הלסת. מקודקוד ראשה ועד אמצע הגב ניצב רכס דמוי-מפרש שחור עדין, כעת רפוי, אף שלא ברור אם זהו מצבו התמידי. וכמובן, עיניה צהובות, ללא חלק לבן, ואישונן שחור ומחורץ.
היא לוקחת את קתרזיס בנתיב רחב, שחולף בין נקודות גבוהות לתצפית לנקודות תורפה בהגנות הקיירן.
"אני רואה טוב. מסתכלת רחוק." היא נובחת, ובעודה מחפשת איומים בחושך המרוחק, מוסיפה, "איפה אתה? מה עושה?" 
נדמה שהיא מתכוונת לתקופה, ולא ממש לרגע הזה. זנבה מקשקש באיטיות מצד לצד בהתרגשות מרוסנת על ידי פורמליות.

"מאחוריך." הוא אומר בעברית. "בודק את הנעל של דם ואפר."

היא מסתובבת אליו. הוא בהומיד?

שלילי. זאב כתמיד.

מה הוא עושה?

מריח טביעת נעל בבוץ.

הו וול.
היא מרחרחת קצת את הטביעה, אבל בעיקר אותו. מה שהוא לא יספר לה הריח שלו יספר!

ריח:

מדובר בטביעת נעל, 43, סוליה עם פלטפורמה וחידוד בקצה הנעל.

היא נראית מרוצה.
"דם ועפר? בטוח?" היא מגרגרת חלושות לעבר הטביעה.

"כן. הוא נועל סבנצ'י." הוא אומר.

אוזניה נרפות והיא מהנהנת, וממשיכה את הסיור. 
"מדבר מוזר." היא מפטירה לכיוונו של אסלן. "איך?"

"מוזר הכוונה בעברית? או האבחון של הנעל? פשוט במוט הוא דרך למ על הפרצוף אז הייתה לי הזדמנות לראות." הוא מסביר.

היא נותנת הנהון יחיד לחיוב בנוגע לשאלתו הראשונה, ואז ראשה נוטה הצידה ומצחה נחרש קמטים של בלבול בנוגע לרגל של דם ואפר על הפנים שלו.

"אני מנסה עד שאני מצליח." הוא אומר: "זה קשה אבל אפשרי. באשר לנעל השתלט עליי קלייב וניסה להרוג את סופרוסין."

היא נראית משמעותית פחות מבינה. לרגע פניה מתקמטות ממאמץ, אבל כשהיא לא מצליחה לשנות את הלשון שלה להומיד, היא נאנחת ומשתנה חזרה לעצמה האנושית ובעלת היכולת לדבר.
"מה? איך? למה? תספר לי הכל. בבקשה."

"טוב. בואי, נמשיך לפטרל תוך כדי.".
והוא פוסע בנחת על ארבע רגליו (6קמ''ש) בעודו מדבר.
"צלמארה הביא לקאירן גרנד קלייב, לשבט אדוני הצללים, אשר בו רוח עורב לא מתולעת - זאת על מנת לוודא שלרוח שבקלייב שלום ולראות מה אפשר ללמוד ממנה על נפילת העורב והצלתו. הקלייב בורא שנאה.." הוא אומר בגועל: "אז הם נעזרו בגארו שהם חשבו שיש לו את ההתאמה הטובה ביותר - אני. סופרוסין שיער שבגלל הקשר המחשבתי הוא יוכל לתחקר את הרוח דרכי, ושאני מהווה איום קטן עבור משתתפי הטקס. בסופו של דבר אחד עשר גארו לא הצליחו לנטרל אותי וסופרוסין נאלץ לתלוש את היד." הוא נשמע קר לגבי החלק האחרון, לא אדיש כמו ממסך על תחושה קיימת.

"מה הכוונה 'בורא שנאה'?" היא שואלת בחשש, תוך כדי הליכה מהירה ובחינה של שתי רגליו הקדמיות של הזאב.
"זה נשמע די נורא."

"גורם לך לשנוא. הוא גרם לי לרצות להשמיד את סופרוסין..." הוא אומר ואז מוסיף: "אִם אַשְׁאִיר מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ עַד הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר"
רגל ימין טיפה מלוכלכת ושחיקה בציפורניים מהליכה מרובה, רגל שמאל נראית חדשה מהניילונים.

"על מה שנאת אותו? ו... מי משתין בקיר?" 
נראה שהמבט על הרגליים ריצה אותה.