סבתא אלדרית 19.4 קיירן

קיאן בדיוק עמד לעזוב אל הטריטוריה שלו כשלפתע נתקל באדם. גליארד כסוף הניבים הידוע. "שלום," הוא אומר לו.

״בלב שלם.״, הוא מחייך, ואז מבטו עובר על אצבעותיו החסרות, וזה נעשה נבוך, ״אני מתנצל. שיחות עם המחנכת לקחומאותי הרחק מן המשפט שלך. אשמח לשמוע מה קרה, אם אתה מרגיש בנוח לשתף.״

קיאן נאנח. נראה שהוא מעט עייף מלספר. "אני האומגה של להקתי ואסור לי לקחת תפקידים בספט ל3 ירחים. עליי לספר ל5 ספטים שונים את הסיפור על הטיינט וכיצד התגברתי עליו. קיבלתי עונש ראוי ביותר." הוא אומר ונראה בכל זאת סקרן לתגובתו של אדם.

הוא מנסה לשמור על ארשת אדישה, אבל בבירור אינו מוצלח בכך כלל. במקום זאת, פניו קורנות חמלה.
״אין זה ממקומי לומר מהו עונש ראוי ומה אינו. אבל אם הייתי מספר את הסיפור... הייתי צריך להתאמץ מאוד למצוא קשר ומוסר השכל בעונש שניתן ביחס לעבירה שבוצעה.״, הוא אומר במרירות, ״אל תבין אותי לא נכון. נכנסת לקאיירן בעודך נושא על נפשך טיינט, ועל כך מגיע עונש גדול וחמור. אולי אף יותר מזה שלמעשה קיבלת.״

קיאן מושך בכתפיו. "אני מקבל את דעתך. העונש קל משאמור, כי אין מעשה מאחוריו. התולע השתמש בי." הוא נראה מאוד מבין ומקבל את דבריו.

״ובכל זאת, היית עלול לסכן את הקאיירן. מי יודע, אולי התולע ראה דרכך יותר משידע קודם לכן.״, הוא יושך בכתפיו, ״סליחה. לא הייתה בי כוונה להעכיר את האווירה. כמה זמן עד שתורשה להשיב את האצבעות שלך? הן חשובות למדי בשביל המלחמה בתולע.״

"מחר." קיאן משיב לו. "העניין היה בעיקר בלהוריד אותם. ואכן יש את החשש, אבל ממה שיצא לנו לבדוק התולע יכול היה להציץ רק כאשר הרגשתי שנאה מאוד חזקה. לא יצא לי להרגיש אותה כל כך בקיירן."

הוא מרים גבה, ״אני מבין שהתולע תכנן על האיבה בינך לבין אחיך לאומה. אני שמח לשמוע שאתה מאמין כי אהבתך ניצחה.״, ואז חיוך ממלא את פניו , שפת גופו מסמנת שבכוונתו לחבוק את קיאן לחיבוק תומך ומעודד
״אם כך, אפשר להתחיל לתכנן את הריצה? להשיב את אחותך.״, מבטו נעשה חדור מטרה וכוונה.

קיאן משיב לו בחיבוק דיי מגושם לאור מצב איבריו. "בסופו של דבר ניצחתי כי אני יותר אוהב משונא. זה מה שעניתי לבחור התולע של השנאה." כאשר נשאל על התוכנית, הוא מהנהן. "אבל קודם כל, מאוחר. יש לך איפה לישון? אתה מוזמן לטריטוריה שלי. יש לנו עכשיו חדרים פנויים שאני מאמין שיהיו נוחים לך."

הוא מחייך, ״אני כרגע קורס על הספה בדירה של צלמארה. עליי להישאר בסביבת רמת הגולן כשאני יכול. אבל תודה על ההצעה.״

"כרגע אני מנסה להשיג כמה שיותר בני ברית." קיאן אומר לו. "כרגע יש את הלהקה שלי, אמרגדון שהוא אהורון בכיר לפיאנה, קייטי שהיא קוראקס, טל יונתן כהן בן דם וניימר. אני מתכוון לפנות אל חצר הפיות של הקיץ וחצר הפיות של החורף, אל ציידים שנמצאים ביחיעם ובתקווה אמצא אפשרויות נוספות."

״קוראקס? קוסם? פיות? נשמע שאתה מסתדר יפה מאוד. במיוחד אם יש קוסם בעצמתו של טל יהונתן כהן לצדך. שמעתי... רבות.. על פועלו במערכה להצלת טוטם העורב בישראל.״, בבירור דעתו על הקוסם שנויה במחלוקת.
הוא מהנהן, ״יש לכם אותי לצדכם גם כן. היכן שלך תחסר יד, אהיה לך לשתיים.״, הוא אומר בעידוד.
״עם זאת הייתי נמנע מלדון עם ציידים בדבר שכזה... הם... נוטים לא להבין, ובעיני אין זה טוב לחשוף אותם לרבדים נוספים של העל טבעי... הם... בני אדם אחרי הכל. הרעלה הייתה אמורה לחול גם עליהם.״

"אולי אתה צודק," קיאן מודה בדבריו. "אך אני חייב לנסות את כל האפשרויות שעומדות בפניי. אם אני אגרום לציידים לסמוך עליי, הם יכולים לעזור בדרכים שאף יצור על טבעי אינו יכול. במיוחד בריגול והסוואה. אני חייב זאת לאחותי. הרעלה כבר הוסרה מהם, אני לא אסגיר יותר מידע משיש להם."

הוא מהנהן באיטיות.
״זכור שהכלים החזקים ביותר שלהם כנגדנו הם עורמה, משאבים ותכנון. אל תסמוך על פנים ידידותיות בקלות מדי.״

"פיות הם יצור ערמומי במהותו." קיאן אומר לו, "וחצר החורף יש נקמת דם משלהם בנו, אך הם מציגים את עצמם כחברים. אני מודע לכך שצפויים לי מחירים לא קטנים. אך אני מוכן לשלם אותם."

“אתה... ניגש להיעזר באויביך?״, ניכר שהמחשבה עושה לאדם כאב ראש. הוא משפשף את עיניו עם אצבעותיו, ואומר בקול שקט, ״רק... רק תדאג לפעול בזהירות עם בריתותיך. שיהיו קרקע יציבה, ולא זכוכיות תחת רגלייך.״

"אולי יש לך סיפור שיאיר את עיניי בנושא?" קיאן שואל אותו. "שמעתי סיפורים על הברית של תמרה והלורד ארקדי. על חרטה שהיית מעורבת, אך גם על החיסול של הדרקון הקוראטי הנושע לשמצה. מעולם לא שמעתי על הסיפור מנקודת מבט של כסוף ניבים."

הוא מיישיר מבטו בהפתעה ובכעס קל כשאתה מזכיר את השם ארקדי, אך נושף במהרה.
"כן... ארקדי, טופר-קרח, היה.... מרשים.", הוא משיב מבטו פעם נוספת לקיאן, "לא נולד על פני גאיה גארו בעל דם טהור כשלו מזה מאות שנים. לא נולד נוסף מאז. הסיפורים על מה שהיה בגידתו הם... שנויים במחלוקת, לא ברורים. בעוד שעשה לפרק זמן יד אחת עם רקדני הספירלה ועם הספירלות הכסופות.... יש הטוענים שבמותו כיפר על פשעיו וחטאיו.", הוא חושק שיניים בכעס.
"בני שבטי אומרים שעל הגליארדים שלנו להיות... אסטרטגיים מאוד בבחירה שלהם - מתי לספר סיפור. איזה סיפור. מול מי. עדיף להיות גליארד שלא מספר סיפורים כלל מאשר אחד שמחטיא בנכונות הסיפור, כך הזקנים לימודני.", הוא מותח מעט את גופו אך בלי לזוז כמעט, כאילו מביאו לנעילה, ואז משחרר ונע מעט ימינה, בעודו מחווה בידו

"זהו סיפור על גארו ושמה סאבדוריה, האור בלב החורש.
סאבדוריה הייתה מיוחדת שכן נולדה עם מתנה מגאיה. למרות שאבותיה לחשו באוזנה ללא הרף, חלקו עמה את זכרונותיהם וסיפוריהם, הרעיפו עליה חוכמתם וניסיונם.... סאבדוריה זכתה מגאיה במתנת התמימות.", עיניו נוצצות והוא מיישיר אליך מבט נרגש, "אתה מבין? בעוד שנולדה כדם זאב לאדומי הטפרים.... הזאבים הגדולים לחשו באוזנה מהולדתה.... בכל זאת התמימות של גאיה ניצחה, והצטרפה לילדיה של גאיה - אך ורק במטרה להעניק נחת ושלווה לסובבים אותה. להעניק מרפא לעולם סביבה.", הוא ממשיך לנוע, שפת גופו משתנה, נעשית פחות שלו... יותר נשית ורכה ועדינה, "שנים רבות הסתובבה בעולם, צברה כבוד תהילה וכמובן שמעל לכל, כראוי לבת סהר כמותה, חוכמה. עד שיום אחד - שמעה קריאה.", הוא קופץ לפתע, מבטו מביט בקיאן.... לא.... מעבר לו, "בלילה בלילה, בעמקי האומברה וחלום, התגלתה בפניה דובה.... כה אדירה וגדולה שכיסתה את השמיים כולם. ידעה סאבדוריה מיד שהייתה זו לאדה המוזהבת. הן הביטו אלו באלו רק לרגע, ואז לאדה הצמידה את חותמה הענק לזה של סאבדוריה, נתנה לה דבר מה שסאבדוריה ידעה כי הוא יקר יותר מכל.", הוא מנמיך את עצמו מעט, מקרב שתי ידיו, כאילו אוחז באפרוח קטן ופצוע, בדבר שערכו אינסופי, "הייתה זו מתנת החיים.", הוא לוחש, ונמתח מיד.
"עם חיים בידיה, תקווה ותמימות, יצאה לה שוב סאבדוריה לעולם מוכה האלימות. אך כעת עם תרופה לכל מכאוב וצלקת. שנים רבות נוספות עוד עברו עד שבת הזאב פגשה את אותו....", הוא נאנח, שפת גופו קופאת בהליכתו כאשר ידו הימנית מוחזקת על חזו, "את אותו האיש. מייקל שמו בסיפור זה, אך סיפורים שונים יתנו לו שמות נוספים רבים.", הוא מיישיר מבטו אל קיאן, מתקרב קרוב קרוב, מניח ידיו על כתפיו של קיאן, "מייקל וסאבדוריה הכירו רק זמן קצר.... אך מיד ידעו שהם אוהבים.. רק... רק שהייתה בעיה אחת.", הוא משחרר את ידיו מכתפיו, צועד לאחור ברתיעה, ועיניו, שנצצו באושר של האהבה נעשות כהות, הוא מתכווץ שם יד על פיו, ולוחש, "מייקל וסאבדוריה הכירו בשדה הקרב... ו... ובכן.... מייקל היה יצור נתעב של דם ובשר, ארור מן הארץ - ערפד.", הוא אומר באימה.
"אך בכל זאת, סאבדוריה ידעה, הוא לא בחר בקיומו! והוא.... הוא חיבל במאמץ הערפדים האחרים שהיו שם ללכוד את בני דמה של סאבדוריה... וכשהביטה בו ידעה... ידעה בכל ליבה! שהוא אחר מהם!!! כי אפילו לחושיה, הזיהום של התולע נגע רק בקושי בליבו חסר הפעימה...."
"הם נפגשו.... והיא סיפרה לו.... על המתנה שניתנה לה על ידי לאדה המוזהבת.... כי גם אם לא אהבה אותו את אותה האהבה ששומרים לבני זוג... היא אהבה אותו כשם שאוהבים חבר, או אדם מוערך וחשוב."
"'קח אותה...' היא אמרה לו, 'ואחיי, בני עמי, יוכלו לקבל אותך!', היא זעקה... 'לא.' הוא לחש לה, 'רק כאב וסבל אביא לכם... אתם אויבי!', הוא השיב. 'אבל אתה שונה, אחר, עוזר! את משפחתי הצלת מידם!', הזדעקה בפניו... 'נכון. אך טבעי להיות רע. את יודעת.', והיא ידעה. היא ידעה שהוא צודק. 'בבקשה.' התחננה, 'הרי.... אני כה תמימה, ומלאת תקווה... תן לי לראות שיש בהם ערך וגדולה. שיש אמת בדרכי, ויש אור בכל לב שמוכן להפתח...'", הוא עוצר, נותן לדממה לשרור כמה רגעים, "ואז מייקל נאנח. 'אתן', ענה לה בצער, 'שכן עזרתי למשפחתך, אני שונה מבני מיני, פתחת את ליבך, ואני מוכן גם לפתוח את שלי. אך דעי לך זאת. שלא רק את מתנת החיים אקח. אלא גם את המתנה שהיא תמימותך. הרי לך שבוע לחשוב, אם תוכלי לתת לי מתנה זו.'"

"והם נפרדו. וסאבדוריה ישבה, וחשבה, ומדטה, והתייעצה. רבים אמרו לה שהיא טועה. אחרים אמרו שזהו סימן לתקווה. היא עצמה ידעה.... היא ידעה שזה יהיה הניצחון הגדול ביותר שלה. הוכחה לערך שבתמימותה. אך האם.... האם היא מוכנה להיפרד ממנה? 'כמובן', ענתה לעצמה - 'הרי זו מלכתחילה הסיבה לקיומה.'"

"הם נפגשו. בלב אותו החורש. ושם, סאבדוריה כרכה זרועתיה סביב צווארו של מיכאל - 'אתה.... אתה אשר חי למעלה ממאה שנים. אתה באמת מוכן לתת את הנצח עבור לב פועם?', שאלה אותו.
'כן.' הוא ענה בשקט, 'מוכן אני לקבל עצמי שוב אל החיים, להשיל מעליי את החיה ותאוות הדם. ואת? את שניחנת בתמימות בה מקנאים אפילו האלים.... את מוכנה... לתת אותה לי?'
'כן.', היא לחשה לו חזרה, "מוכנה אני לקבל על עצמי את זוועות העולם ולהכיר בהן באמת.'"

אדם משתתק כמה רגעים. הוא פותח את פיו באיטיות, כעומד להביא את הסיפור לסיומו, ואז מרים לפתע אצבע למולו, "מה לדעתך קרה מכאן, בלב שלם?"

לאורך כל הסיפור קיאן נראה לכוד בקסמי המילים היוצאות מפיו של אדם. הוא מוקסם כאשר מדובר על תמימותה של סאבדוריה, סקרן כאשר מוזכרת הקריאה שסאבדוריה שומעת ואת המתנה שהיא צפויה לקבל. מתרגש כאשר האהבה מוזכרת באוויר ומופתע כאשר מבין כי מדובר בערפד. לאחר מכן, בהמשך הסיפור, הוא בצער. מתאבל אפשר לומר.

"ובכן, כל כך הרבה אפשרויות. בני התמותה ובני האלמוות נפרדים זה מזה ביכולת שלהם לשנות את טבעם. רוחות, יש להן תפקיד בעולם והיכולת שלהן לשנות אותו לגמרי, בלתי אפשרית. אנו הפרה, חצי רוח, יש לנו יכולת רבה להשתנות אך הזעם, הטבע שלנו להילחם על הדברים החשובים לנו יישאר לעד. גם פיות, שעורמה תמיד תהיה בליבם יחד עם הרצון לחלום, לקבל עליהן שבועות. לניימרים תמיד יהיה טירוף וערפדים תמיד יהיו רעבים."

נראה כי הוא מהרהר מעט, "הם מוותרים על משהו שהיה טמוע בהם כל כך חזק. משהו שהיה חלק מהמהות שלהם. הם לא ישרדו. הם ייכחדו. אולי סאבדוריה לאחר שתאבד את תמימותה ותראה את זוועות העולם, היא תאבד כל תקווה ותיפול להארנו. בעוד מייקל הזה, באבל עליה יתאבד. אולי לאחר שאיבדה את תמימותה, הגארו תחשוש ותבין כי מוטב לגאיה שמייקל ימות, וכך הוא ייכחד. או שהקללה תרחיק אותו ממנה והיא תהיה אובדת ואומללה, בעוד הוא ללא מי שתגן עליו, יומת בידי אחיו, או אחיה. אני מאמין כי אפשרויות רבות קיימות, אך אף אחת מהן אינה טובה. לפחות עבור מייקל. תמימות הוא חלק גדול ומשמעותי ממה שאתה מתאר, אך לא מהותי בקיומה של סאבדוריה, היא גארו ועל כן יש לה עוד תקווה."

הוא מתמלא צער ואבל לדבריו של קיאן, נד לו, "אכן. סופים רבים. ושמות רבים לאותו מייקל - כל שם מספר סוף אחר. מאריק, ניקולס, בארדוק.... אך זהו הסיפור של מייקל.", הוא מביט ישירות בעיניו של קיאן ומביא את הסיפור לסופו, "סאבדוריה מתקרבת אל מייקל, מוכנה לנשוק למצחו, להעביר לו את מתנתה של לאדה המוזהבת. החיים עצמם. ליבה פועם בעוצמה, ומייקל אף הוא, כה קרוב לחיים, מתחיל להרגיש את ליבו שלו פועם.... שפתיה נגעו במצחו, ואור זהוב עטף את השניים.... לרגע אחד - היה אור.", הוא אומר, עיניו נוצצות בהתרגשות, אך זו נכבית תוך רגע, "אך כעת.... כעת שאיבדה את תמימותה.... ראתה סאבדוריה את התרמית - שכן תקוותו של אחד אינה תקוות הכלל - הרי שיתר הערפדים של אותה עיר ערבו לזוג באותו חורש. חייהם נגמרו שם, בתור האור הזהוב והעוטף הזה - כדורי כסף. יש המספרים.... שמייקל לא נהרג. שהוא עורפד מחדש.", הוא אומר בצער עמוק, "אני מאמין.... שאם זה המצב, הוא לקח את אל חייו זמן קצר לאחר מכן.... אך זה כבר לא משנה. כי מכאן - אותו רגע בו איבדה את תמימותה וגילתה את האמת הכואבת של החיים - מאותו הרגע קיבלה את השם בו היא נזכרת - האור שבלב החורש.", הוא מסיים.
"אם כך, בלב שלם. מה אתה למד מהסיפור?"

"אני צריך להרהר על כך," קיאן אומר לו. "אך אני למד על אמון, ועל ויתורים על מי שאתה. לאחרונה אני עשיתי ויתור אחד כזה. אני מאמין כי הסיפור ילמד אותי על ההחלטה שלי."

הוא מחייך, "טוב. טוב מאוד!", וטופח על שכמו של קיאן, "אני מחכה לשמוע את השיעור שלבך ומחשבותיך למדים מהסיפור של האור שבלב החורש בקוצר רוח.", הוא נשמע כנה, אגב. אכן בקוצר רוח.

"בברית חשובים שלושה דברים עיקריים." קיאן אומר לו. "האמון שלך בבני הברית, שברית איתם תעשה יותר תועלת מנזק. שהברית מקדמת את המטרה לשמה נוצרה. והמניע לברית שלך, הטוהר שלה, מתקיים. האור שבלב החורש ומייקל, הברית קידמה את המטרה שאליה נוצרה. להוכיח את כוחה של תמימות. עם מתנת החיים, ייתכן והאור שבלב החורש היית מטהרת יצור תולע שאף גארו לא הצליח לטהר לפני. מדובר בדבר מדהים. ניצחון אדיר לתמימות. אך הברית נכשלה בשני הדברים האחרים. היא פגעה במניע. מה שווה כוח התמימות, אם האור שבלב החורש לא תוכל להפיק ממנו עוד טוב? אם היא בתור הגארו היחידות שמקבלת את מתנת התמימות דעכה מן העולם, אין מי שיילחם עבור התמימות. התולע הציע לי כוח אדיר, להביס את מנפץ התקווה. אבל מה זה שווה אם אהיה אחד כמוהו? בנוסף, אמון בכוח הברית. אמנם היה אמון בניהם, אך לא בין שני הצדדים שהם מייצגים. אם אני אעשה ברית עם ציידים אך ציידים אחרים ירדפו אותי או גארו לא יהיו מוכנים לרוץ איתי בעקבות כך. אין טעם בברית."

הוא מחייך, ״והדבר הזה נכון גם לבני הפיה מחצר החורף.״

קיאן מהנהן בכובד ראש. "אמת. נותר לי לקוות כי אנו חזקים מספיק כדי לנצח עם כמה שפחות בריתות."