19.4 בבוקר טבעות עשן

(כי שלשלאות עשויות מטבעות, כן?)

דימפנה מגיעה בחזרה לאיזור הקיירן בבוקר אחרי המוט, לבושה בדיוק כמו שהייתה במוט אבל לא מריחה ממדורה. נראה שהיא מחפשת מישהו, אבל היא מוצאת את תמרות עשן, שהיא לאו דווקא חיפשה. "בוקר טוב תמרות עשן." היא מחייכת.

תמרות עשן כבר ער וערני, הוא מסריח מאלכוהול ועשן והוא כבר התחיל לשתות שוב מהקנטינה שלו.
"בוקר מצוין, שלשלאות מנופצות.
ישנת?"

"לא, הסתכלתי על הירח וחשבתי הרבה." היא אומרת, נשמעת מרוצה מהתוצאה של לילה בלי שינה. "אני מאמינה שזה היה מועיל."

"האם הרהרת במה שהיה? או במה שיהיה?"

"בשניהם. בסופו של דבר, הם משפיעים אחד על השני בצורה די קשה להפרדה."

"כמובן, גורלו של גלגל המרכבה הוא לבצע סיבוב אחר סיבוב בבוץ הרטוב והלח בעוד האלים מסתערים אל קרבות שלא נבין לעולם.
האם את מוכנה להתגלגל פעם נוספת לאדמה כפי שאבותייך עשו פעם, וללמוד מטעויותיהם על מנת להצליח בעצמך?"

"מי שלא לומד מטעויות נדון לחזור עליהן, ולעשות גרועות יותר. אני מקווה להבין מספיק כדי ללמוד מטעויות, שלי ושל אבותיי."

"אם תרצי לחלוק איתי, תמיד אשמח לנסות לספר לך את הסיפור הנכון, ולהציע חיבוק תומך ומשקה מעורר, שכן זה תפקידי בעולם.
האם כעת לאחר שהרהרת לילה שלם, את שלמה עם החלטתך? תהיה מה שתהיה?"

"שלמה, אבל לא יודעת לאן זה יוביל. המסקנה שלי אחרי לילה של חשיבה היא שאתמול הפגנתי אידיוטיות יוצאת דופן ונתתי לזעם שלי לשלוט בי, ולגאווה מיותרת לעמוד בדרך שלי. אני מקווה שאני יכולה לשים את אלה בצד, ולדבר עם אגאתון בלי למעוד שוב על האגו של עצמי. להתנצל." היא אומרת את זה בפשטות יחסית, בטון נבוך מעט.

"אני מבין.
האם את יודעת למה אסור לצוד ברבורים?"

"ברבורים מזדווגים לכל החיים. תהרוג ברבור ובן או בת הזוג שלו או שלה יהיו בודדים לנצח, כך שביזבזת שני חיים. בנוסף, הם לא טעימים במיוחד. ובבריטניה הם שייכים למלכה, אבל אלה חוקי אדם שלא נוגעים לנו. יש סיבה נוספת?"

"כמובן, בגלל ילדיו של ליר.
תרצי לשמוע את סיפורו של ליר?"

היא עושה facepalm. "אני מכירה את הסיפור אבל אודה שלא קישרתי. בכל זאת, המאות חלפו והם השתנו בחזרה לבני אדם, מתו ונקברו. אשמח לשמוע את הגרסה שאתה מכיר לסיפור, ולהשוות לאיך שסיפרו אותה אצלנו."

"כמובן, כמובן", הוא אוחז בקנטינה שלו ושותה ממנה בצמא, ואז מגיש לה אותו
סיפורנו מספר על בחירת מלך הטואט'ה, כאשר הם התכנסו כולם לדיונים ארוכים.
היו שם ליר, ומידיר, ואונגוס מק-אוג, כולם גיבורים אמיצים ללא רבב.
לאחר שלושת ימי ויכוחים, בוב דרג נבחר למלכם בזכות מידותיו הטובות וזכות הבכורים שלו.
כולם קיבלו אותו בשמחה מלבד ליר, הגיבור הנודע ואביו של מננן מקליר.

יש שיגידו שליר יצא בן זונה, רופס פחדן ואפילו רודף שלטון. ושכל מה שקרה הגיע לו על כך שהוא לא היה מסוגל לקבל את מרותו של מי שמעליו, יש גם שיגידו שמוסר ההשכל כאן הוא שעלייך לדעת מתי ואיך להילחם בקרבות פוליטיים, אבל אני לא אגיד דבר כזה, כי לא הייתי שם." הוא קורץ וממשיך.

"ליר עזב את האספה בזעם וכעס, וכל הגיבורים ניצבו לצד מלכם החדש והתכוננו ללכת ולשרוף את ביתו של ליר. אך בוב המכובד ונעים ההליכות הכריז שזעמו של ליר לא גורע כלל ממלכותו.
השנים עברו ואשתו האהובה של ליר מתה, ועל מנת להשכין שלום בינם בוב דרג הציע מחוות התפייסות. הוא הציע את אחת משלוש בנותיו המאומצות כאישה לליר.

ליר הסכים ולקח לאישה את איב, ובכך הכריז לא רק על שלום אלא גם על קבלת מרותו של בוב דרג.
חלפו השנים ואיב הביאה בן ובת בשם אייד ופיונולה (הוא הוגה באופן לא מדויק את השמות שמשמעותם אש וכתף לבנה) ולאחר מכן היא הביאה עוד שני בנים, פיאקרה וקון. איב מתה בלידתה, וליר שאהב אותה אף יותר מאישתו הראשונה נטה למות והמשיך לחיות רק בגלל אהבתו לילדיו.

אט אט גדלו הילדים וגדלו להיות יפים ונאים, יכולת לדמוע מאושר רק מצפייה באושר שלהם כשהם שיחקו במזרקות והתרוצצו בחצרות. מתוך כבוד לביתו המאומצת ולליר בוב דרג הציע לליר להינשא לאחת משתי הבנות האחרות.
ליר בחר באיפה והתחתן איתה.

בהתחלה האהבה ביניהם פרחה, איפה אהבה את הילדים כאילו היו שלה וליר היה מאושר יותר מאיי פעם. אין צורך לציין שאיפה הייתה צעירה ויפהפיה אז גם בחדר המיטות האהבה והאושר לא פסקו.
אך אט אט החשש והפחד התגנבו לליבה של איפה, והיא קינאה בכך שליר אוהב את ילדיו יותר מאשר אותה.

אט אט היא צנחה אל עבר השיגעון, ולבסוף החליטה להיפטר מהם.
במהלך טיול במרכבה ללא אביהם איפה סילקה את המשרתים ופקדה על הילדים ללכת להתרוצץ במימיו של אגם דראוואה. לאחר שהילדים התפשטו ושיחקו במים היא הטילה עליהם קסם, והפכה אותם לברבורים.
פיונולורה, הגדולה והבכירה שבילדים ניבאה לאיפה את סופה ודרשה ממנה לקצוב את רוע הגזירה.

איפה ענתה "הכישוף יפוג כאשר צליל של פעמון חדש ישמע על פני הארץ. כאשר מושל מין הצפון ייקח לו לאשה נסיכה מין הדרום.
מפגש זה לא יתרחש לאחר שיעברו עליכם 300 שנה כאן, 300 שנה בים המויל שליד סקוטלנד ו300 שנה באריס.
את מבינה... היא שלחה אותם למקומות הקרים והחשופים והלא נעימים ביותר שעלו על דעתה, וכך גזרה עליהם 900 שנות סבל. אך היא ריחמה עליהם והחזירה להם את כוח הדיבור.

לאחר שהתגלה הדבר ליר שגה בדיכאון עמוק, וכל אירלנד נפלה לעצב ולאבל על הילדים המקסימים. וכך יצא הצו שאוסר על אכילת ברבורים, צו שקיים עד היום."

דימפנה מקשיבה בריכוז עמוק ובחיוך גדל, אבל מרצינה במקומות הנכונים. "אבל הם השתנו חזרה בסוף." היא אומרת. "לפחות בגרסה שאני מכירה, חלפו 900 שנה, והברבורים הגיעו לאי עם נזירים עליו, והתירו לאיש קדוש לכבול אותם בשלשלאות כסף. מלכה מממלכה שכנה חמדה את הברבורים ושלחה את המלך להביא אותם, אבל הנזירים סירבו למסור אותם. המלך ניסה לתפוס את הברבורים אבל מגע ידו הפך אותם בחזרה לאנשים, זקנים וגרומים. פינולה ביקשה מהנזיר שיטביל אותם לנצרות ויקבור אותם, כי הם קרובים למוות, וכך היה. הם הוטבלו ונקברו."

הוא מחוויר מעט.
"גם את נוצריה?"

"גדלתי וחונכתי לנצרות. במנזר, אפילו. אבל יש אמונה ויש ידיעה - גאיה, הרוחות, הכוחות הפועלים בעולם שהגארו רואים ומכירים, הם לא דורשים אמונה, כי אני יודעת שהם שם. הסיפורים העתיקים הם שילוב של אלמנטים. ייתכן שהתוספת על הנזיר היא פרופגנדה מאוחרת, כמובן. אבל אני עדיין מקיימת את המצוות של הנצרות שלא מתנגשות עם התפקוד שלי באומה והתפקיד שניתן לי לשרת את גאיה. בית זה בית, גרוע ככל שהיה." היא נשמעת עניינית, אבל בסוף הדברים שלה יש נימה עדינה של נוסטלגיה.

"אם כך צר לי לספר לך, אבל התוספת עם הנזיר היא לא רק תוספת נוראה, היא גם סיפורם של הערפדים הנוצרים הנוראים שניסו לכבול את החופש של אירלנד."

הוא נעשה נלהב ומלא תשוקה, ולוגם מהאלכוהול שלו בכזו פראות שהמשקה נוזל על כל חולצתו.

"את באמת מאמינה שלארכן ניסה לחטוף אותם? הוא ניסה להציל אותם! מהערפד מו שכבל אותם, על מנת שיבדרו אותו ויספרו לו סיפורים יומם ולילה, לנצח."

המילים "ערפד", "כבל" ו"בידור" גורמות לה להתקשח ולנהום, ריח ברור של זעם באוויר. "פועלם של הערפדים באיים מוכר לי. ובעולם. להציל או לחטוף, אף אחד לא שאל לדעתם של הברבורים."

הוא מתלהט עוד, נעשה אדום ומרים את קולו.
"אם אחותך הייתה נופלת בקסמו של קוסם, היית שואלת לרצונה?
אם בת דם הייתה שותה מדמו של ערפד עד שהייתה מאבדת את אישיותה ואת רסיסי נשמתה בתוך הקור שבעיניו, היית מבקשת ממנה רשות להצלה?"

לשניה היא נדרכת, כמעט כאילו היא שוקלת לזנק עליו, ואז כאילו יוצא ממנה כל האוויר והיא נדה בראשה, חיוורת בשניים שלושה גוונים. "אחרי 900 שנה? אולי הם העדיפו למות. פינולה שמרה על דעתה כל השנים האלה."

האש שבעיניו לא פוחתת, למעשה לרגע כמעט ונראה כאילו באמת יש אש בעיניו.
"בסוף, הסיפורים נכתבים על ידי המנצח.
הערפד הנורא מו רצח את לארכן, אף על פי שאיבד את הברבורים היקרים שלו.
ואת, שלשלאות מנופצות, לך בבירור יש סיפור לספר, בפיך או באגרופייך.
את רוצה לומר משהו? את רוצה להגיב? את רוצה לבכות? לצעוק?
את עומדת מול בן לשיבטך, אל תתביישי ברגשותייך.
את רוצה לנסות לפוצץ אותי במכות?
את רק צריכה לבקש."

היא נושפת, חצי בצחוק מריר חצי בבוז, אבל לא נראה שהזעם בוער בה. "אני לא מתביישת, לא ברגשות שלי ולא בעבר שלי. אני אשמח ללכת איתך מכות בזמנך החופשי, אבל אני בדרך לישיבת אלפות וכנראה לקרוא תיגר על אגאתון, אז זה לא הזמן. את הסיפור שלי עדיף לספר בפה, הוא מסובך מדי להרביץ אותו."

היא נאנחת, ואפשר ממש לראות אותה אוספת את עצמה. "ההיסטוריה נכתבת בידי המנצחים. הערפדים שורצים בכנסיה, ניזונים מנפשות ומדם של אנשים. אין שום דבר שמונע מערפד לערבב מעט מהדם שלו בכוס היין המקודש." היא בולעת רוק. "גדלתי במנזר, כמו שאמרתי. כבולה היטב. לא ברשות עצמי. עד שהייתי מבוגרת מספיק להבין מה זה אומר, ההבנה שלי כבר לא הייתה רלוונטית והיכולת שלי להתנגד נכבלה. אם היו שואלים אותי מה אני מעדיפה אז, יכול מאוד להיות שהייתי בוחרת למות. בדיעבד, טוב שלא טרחו לשאול לפני שהרגו אותו ושיחררו אותי. אתה צודק כמובן, תמרות עשן, אבל מנקודת המבט של הברבור...יש משהו קסום בפעם הראשונה שבה שואלים 'מה את רוצה?' ויש את היכולת לענות, ודעה עצמאית. ייתכן שזה משהו שפינולה והאחרים היו שמחים לקבל, לפני המוות."

היא מושיטה יד לבקבוק ושותה, שלוק קטן יחסית. "זה לא סוד, וזה שלא נעים לי לדבר על זה לא ימנע ממני לענות על שאלות."

הוא מהנהן באיטיות.
"במבט לאחור, ובדיעבד, סופם תמיד יכל להיות טוב יותר.
אך הוא יכל להיות הרבה יותר גרוע, וכך גם סופך.
סיפורך עדיין לא נגמר, ואל תיתני לעבר שלך להגדיר את מי שאת.
אני גאה בך על כל מה שעברת, ומודה לך על שסיפרת לי."

הוא פותח את ידיו לחיבוק מזמין, עיניו נוצצות.

"אני עוד כותבת את הסיפור שלי. זה אומר שאני ניצחתי, עד עכשיו." היא מחייכת בתשובה, נראית רגועה בהרבה. עם זאת, היא מסתכלת על החיבוק קצת כאילו הוא מציע לה יד פתוחה מלאה נזלת. נראה שהיא אוספת כוחות נפשיים לפני שהיא מאפשרת לו לחבק אותה ולא עושה שום תנועה לחבק אותו חזרה.