19.4 בבוקר טבעות עשן

הוא ייקח את זה!
הוא יחבק אותה לכמה שניות ואחריי כן יתרחק בהבנה.
"גדלת באירלנד כל חייך?"

"לא." היא עדיין קשיחה וקצת מרוחקת כשהיא משחרר אותה אבל נרגעת לאט. "גדלתי באחד מאיי אורקני, ואז...במשך תקופה הסתובבתי בעולם, לא את הכל אני זוכרת אבל ביקרנו באנגליה, ביבשת, אפילו במזרח הרחוק. הונג קונג שמה את כל הערים האחרות בפרספקטיבה. רק באפריקה ואמריקה לא הייתי." המבטא שלה, שלא באמת מופיעה כשהיא מדברת עברית, יוצא במילה אמריקה כך שהיא נאמרת אמריקיי. "רק לפני שש שנים בערך שלחו אותי לאירלנד, לספט שההורים שלי היו מקושרים אליו, ההר הנוצץ. אז התחלתי את ה...שחרור שלי. ואחרי זה את החינוך שלי לשבט."

"תוכלי לספר לי על אירלנד? על הנופים, על הספטים, על המסורות העתיקות ששרדו עד היום?"

"אני אשמח, אבל...לא ביקרת מעולם? מאיפה אתה במקור? איך גאליארד לא עושה ביקור במולדת הישנה מדי פעם? אתה מכיר את כל הסיפורים העתיקים, אבל לא היית? An labhraionn tu gaeilge?"

הוא נאנח בעצב, "לא, איני דובר גאלית.
מעולם לא הצלחתי להגיע לזה.
כשהייתי גור אף פעם לא היה זמן, כשהייתי צעיר אף פעם לא היה זמן. כשהייתי בוגר וסוף סוף הייתה לי את האנרגיה, היכולת, הזמן והידע לעשות את הביקור הזה כמו שצריך... פיבי זימנה אותי.
אבל יום יבוא ואלמד את השפות הישנות, אבקר בטירות העתיקות והמתפוררות ובספטים העוצמתיים בעלי הספריות הגדולות ואחפש באומברה את הרוחות העתיקות."

"אני אשמח ללמד אותך, אם תרצה. או שהעכברים יכולים ללמד אותך גם, הם רק דורשים שתלמד אותם משהו בתמורה. אני למדתי רק אחרי שהגעתי לאירלנד, המחנכים שלי התעקשו על זה." היא חצי מחייכת. "אירלנד...מאיפה להתחיל?"

הוא מרים גבה כשהיא מדברת על העכברים, "הנופים.
האם הם ירוקים ושופעים כמו באגדות? הפרות מניבות חלב מתוק והשדות זהובים ומשתרעים לכל עבר?"

"השדות...הם זהובים תקופה מסוימת בשנה, ואפורים ירוקים או חומים שאר הזמן. הפרות הן פרות...אני לא אוהבת חלב במיוחד, אבל החמאה שלהן במפורש טעימה יותר." עד כאן ביובש כלשהו, אבל משם והלאה היא מראה יותר רגש. "אבל הירוק - הירוק באירלנד יותר ירוק מבכל מקום אחר שבו ביקרתי. יותר גוונים, יותר מרקמים, יותר חיים. אין כמו הירוק באירלנד."

הוא מחייך בנוסטלגיה לא קיימת, "מופלא, מאיפה הגעתם? איפה חונכת באירלנד?"

"אני מספט ההר הנוצץ. האיזור שבני האדם קוראים לו הפארק הלאומי קונמרה, בדרום מערב אירלנד. הגיילטאכט, איפה שגם בני האדם מדברים אירית בבית." היא מחייכת. "זה לא ספט גדול מאוד, אבל הוא עתיק והחזיק מעמד מול מספיק התקפות וניסיונות לפלישה. לשמחתי הוא מעורב, ויש לו גם קשרים עם בני דם בלימריק וגאלוויי, אז קצת יותר קשר עם החיים המודרניים. ההורים שלי גרו בגאלוויי, וסבתא שלי גרה בסנט איילבה, הכפר שבו רוב בני הדם גרו. היא הייתה ביולוגית ימית, סבתא." היא מחייכת בחיבה ברורה ועצב קל, וממשיכה. "היא מתה זמן קצר לפני שבאנו לכאן. אם אתה חושב לחבק אותי שוב, אל."

"נראה שהספט ושמות המקומות דיי מוכרים לו.
"האם יש בני דם שהגיעו איתך לארץ הזו?"

"לא. אין לי עוד משפחה ביולוגית קרובה, עד כמה שידוע לי. ההורים שלי מתים, דודי, קו הסיום, גאליארד לפיאנה, נהרג מול פומורים לפני יותר מעשור ולא העמיד צאצאים. ייתכן שזכריני תשכנע כמה מהאחים והאחיות שלה להצטרף אלינו בהמשך. שלחו רק את שתינו."

"זה... מצער.
למה את לא אוהבת חיבוקים?
את נבוכה מהקירבה? מהחום? או שאת סתם לא אוהבת מגע?"

"כן. כל אלה."

"מעניין.
אני מחשיב את המגע הפיזי כחלק חשוב מחיינו, זו הדרך הטבעית והנעימה ביותר ליצור אמון הדדי.
עם כל הכבוד למילים, חיבוק או חיכוך הדדי בלופוס פשוט מרגיש יותר נכון."

"בלופוס זה הרבה פחות מפריע לי." היא עונה, מהורהרת. "בא הרבה יותר טבעי. לא עודדו מגע בין אנשים, איפה שגדלתי. לזאבים מגע הוא חלק בלתי נפרד מאינטראקציה."

"מעניין.
המגע הוא אכן חלק בלתי נפרד מהתקשורת בלופוס,אבל הייתי טוען שגם לבני אנוש.
חיבוק לחבר אמת לאחר קרב קשה, ליטוף בירך לבחור נאה שברצונך לפתות, פריעת שערות ראשו של ילד תמים.
לחיצת יד ידידותית לאלפא הספט שאליו הגעת, מגע הוא חלק כה גדול מחיינו.
אני חושב שקצת סטיתי מהנקודה, בכל מקרה נעים להכיר אותך.
טוב לפגוש בני שבט בארץ זרה זו, ועוד כאלו שחונכו בארץ אבותינו!"
(אני מניח שקאסל אז נסגור את השרשור ונפתח עוד אחד מתישהו)

(אני עוד זמינה היום אבל כן, נפתח נוסף בשבוע הבא)

היא מציצה בשעון ועושה פרצוף. "טוב מאוד להפגש אבל אני צריכה לזוז, רוצה להספיק לדבר עם אגאתון לפני הישיבה. אספר לך בשמחה עוד על אירלנד בהזדמנות אחרת."

"שיהיה לך בהצלחה, אנסה להגיע גם לישיבת האלפות שלכם."
הוא נשכב על הדשא הירוק ושותה.