זכרני ואבק דרכים ילדים טובים מנקים דברים 20.04.2019

"אהה, אהה, כן זה בסדר" אומר ג'וש בהבנה אחרי שהוא צוחק צחוק ונרגע. הוא מגיש לה צעיף לבן עם ריבועים שחורים אפורים.

היא נראית שמחה שלא העליבה אותו בטעות. שוב. נראה שהחוויה מזכירה לה משהו, ובזמן שהיא לוקחת את הצעיףוקושרת אותו מסביב לפניה, היא פונה אליו שוב. "היית אז עם נוצות של ינשוף בשיער. למה הן היו שם?"

ג'וש מחייך "אני סוחב על עצמי לרוב נוצות ינשוף, כולן נאספות מהרצפה ומקומות קינון. אני משתמש בהן בטקסים מסויימים כדי לכבד את רוח הטוטם שלי. אבל גם בטקסים כלליים אני לובש אותן לפעמים. זה מעין לבוש טקסי כזה. גאווה בטוטם "

"אה, הגיוני. זה גם תמיד רעיון טוב להביא משהו שעוזר לזימון של הטוטם שלך" היא מהנהנת "אם אתה רוצה אתה יכול להביא לי נוצות שאתה מוצא ואכין לך מהן מהם שרשרת או משהו אחר שתרצה. 

היא מתחילה לנקות את נייר הטאלת המטונף באזור. בבירור היא נגעלת לחלוטין מהמצב, השיערות שעל גב כף ידה סומרות.

ג'וש עוזר לאיילין לא נגעל מאוד. הוא מסתובב עליה ואומר "תודה אני אחשוב על זה, לא עלה לי בראש עד עכשיו."

אילין מהנהנת "רוחות ניזונות ממעשים וממחשה, בין הייתר. שאתה משקיע יותר במנחות שלהם, נותן בהן זמן ותכנון, הרוח מתייחסת אלייך יותר בחיוביות. תגיד, סיימץי לספר את הסיפור במוט בסוף? היה המון בלאגן ולא זוכרת איפה נקטעתי"

ג'וש מניד בראשו "לא, לא סיימת"

"אז איפה הייתי. הגענו לכוכב שהיה הגורל של הנוודים הדוממים להחזיר את מצרים. התחלתי ללכת, לבדוק מה יש בו. אבל במקום להתקדם, הלכתי. והלכתי. והלכתי. מאה שנים, עד שהרגליים שלי דיממו העצמות נחשפו וגם הן התחילו לדמם". היא עוצרת, מבט מוזר חולף בפנייה, ולרגע הוא אולי יזהה את המבט הזה - ויראה בו משהו מוכר, אולי משהו שרואה כל בוקר במראה.

ג'וש מהנהן לעברה בהבנה. הוא רוצה לשמוע את ההמשך.

"...ואז ידענו שהגורל בהארנו. הוא ניתן בעבר לגארו, נווד דומם, שנשא את הגורל על כתפיו אך מת לפני שהספיק למלא אותו..."

היא ממשיכה להרים קצת זבל פה ושם, אבל בבירור היא שקועה בזכרון.

ג'וש מהנהן נראה שהוא רוצה להגיע לחלקים שהוא עוד לא שמע.

"...הוצאנו אותו מהארנו. עשינו טקס מורכב - אוליהמילה טקס לא נכונה. טקסים יסודם בברית שלנו פה בגאיה עם הרוחות. שם אין גאיה, אין ברית, טקסים.. הם לא טקסים יותר... עשינו משהו חדש שעבד רק כי הוא שם והאמנו שהוא יעבוד, אני חושבת... אבל בדרך... בדרך משהו השתנה. סיפרנו לו על המאבק, על תקווה. בסוף, עדיין לא משוכנע, הגורל פנה אליי. "את" הוא אמר לי "את הלכת על פניי 100 שנה ולא עשית יותר מכמה צעדים". הוא התריס בי להכיר בפניו כמה חסר תועלת היה המסע, המאמץ, הפצעים של רגליי בנדודים שלא מובילים לשום מקום. אבל... לא ככה אני רואה את זה. ניחנתי... יש שיאמרו בורכתי, בתשומת ליבם של אבותיי. הם מדברים בראשי, חולקים עמי מחזות שהתרחשו לפני שנים רבות. עבורי, אולי כל גארו עושה צעד קטן בחייו - ורק אותו הוא רואה - אך שאני מסתכלת אחורה, על כל הצעדים הקטנים שעשו אבותיי, כל אחד בתורו... אני לא רועה צעד קן. אני וראה דרך גדולה שנסללה. אניחושבת שזה היה מה ששכנעה בסוף את הגורל שיש תקווה, שיש למה לחזור לגאיה. אבל משהו בו השתנה. הוא כבר לא היה אותו הגורל, של החזרה למצריים. הוא היה משהו אחר - ההתקווה לסיים את הדרך, לנצח את האפוקליפסה" היא מסיימת בשקט ומתכווצת מעט, הגב שלה אל ג'וש, כאילו מפחדת מהתגובה שלו.

ג'וש עוצר. הוא מניח את השקית. הוא שותק ומביט על איילין בוחן אותה כמה פעמים. ואז אומר ברוגע "גורל ונבואות הן עסק מסוכן. כלום לא באמת השתנה זכריני, אני לא רואה פחות נוודים שכמהים למצרים. אני יודע שהתחושה שלי לא כבתה. אין לי כעס אליך." (הוא מדגיש את המילה אליך)

היא מסתובבת להסתכל עליו. "גורל ונבואות הן אכן דבר מסוכן. ואנחנו אולי קטנים מדי להבין את זה, אבל דברים כן השתנו. אבל כן. אתה צודק. גורל לבדו זה לא מה שיוביל להצלה של מצריים." היא מחייכת חיוך קטן, שבקושי מגיע לעיניים. "על מי אתה כן כועס... אם כן?"

ג'וש נראה מעט יותר כועס "לעומתי דם ועפר חי ונושם נבואות וגורל. הוא צריך להסביר את עצמו ואת שיקול דעתו."

..."אתה מדבר על הטוטם הלהקתי שהיה להם? הנורנס? מה הוא עשה שהכעיס אותך?"

ג'וש מסתכל עליה "דם ועפר היה בריצה איתך לא? דם ועפר צריך להסביר את הצד שלו בשינוי הגורל"

.."אז אתה כן כועס על זה שהגורל השתנה. דיברת איתו?"

ג'וש מביט אליה "אני לא מבין בגורל, ומנסה לא לחיות לפיו. אבל הרבה נוודים דוממים בינהם דם ועפר חיים קרוב עם הגורל. אני צריך לראות את זה מהצד שלו. לא דיברתי איתו"

היא מהנהנת. "אני לא יודעת מה עבר לו בראש. אני בעיקר חושבת שהוא כמונו, לא ממש הבין מה אנחנו עושים. אני לפחות לא לגמרי הבנתי מה אנחנו עושים. האומברה העמוקה זה לא מקום לצעירים לטייל בו. אבל אם יש בך כעס שווה לך לדבר איתו. אתם הנוודים הדוממים היחידים בארץ. אתם הבית אחד של השני."

ג'וש מהנהן פחות עצבני אם כי הוא נושף באיטיות "כן, את צודקת זכריני"

היא נותנת חיוך קטן וממשיכה לאסוף את הזבל.

"...אז מה חדש איתך מאז שדיברנו לאחרונה?"

ג'וש אוסף זבל ואומר "לא הרבה, טיילת ברחבי חיפה וסימנתי מקומות קינון של ינשופים, אני עומד לבדוק את הכרמל בקרוב. מפתח ברגים אומר שיש שם יותר"

..."מה מצבם? האם הספירלה מנסים להגיע גם אליו?"

ג'וש אומר "לא שאני ראיתי, אבל לא יצא לי לדבר עם אחד באומברה. האוכלוסיה בסדר, סובלת עיר מבני אדם אבל בכרמל היא יציבה"