2 ילדים בחצר הטבע 08.04

אכילס חוזר לאיזור מחוץ לירוחם במדבר באומברה בלופוס, הוא בודק שהאיזור נקי. הוא מתרכז בכפתו שנוגעת בקרקע, מנסה לחשוב על בורות עמוקים ולדבר אליה. הוא לוחש לקרקע וחושב על המילים בעוצמה "בורות עמוקים, חבר למשחק אכילס פה, מבקש משחקים , משוחחים"

אין קול ואין עונה.

הוא ייסרוק שהמקום ריק וינסה בפיזי.

בזמן שהוא מפנה את גבו, ובזמן הסריקה הוא שומע, "1,2,3 אכילס!" ילדה בת 6, שמלה אדומה ושיער בלונדיני צוחקת. "התחפשתי ובגלל זה לא ראית אותי!"

הוא מתגלגל הצידה עם לשון שטוטית בחוץ "אה הא!" אומר הכפיל שאליו היא מדברת בעוד הוא נמס ומתמוסס. אכילס עומד מאחוריה "גם אני! 1,2,3 בורות עמוקים!"

בורות עמוקים מסתכלת בתהמה. היא נראית קצת כועסת על ההפסד. "זה היה טריק מאוד יפה." לבסוף היא מחייכת. "טוב, אתה יודע שאם תלחש לאדמה אני לא תמיד אגיע, נכון? ספיציפית הייתי עליך. התחפשתי לפרעוש!" היא אומרת גאה בתחפושת המחוכמת.

הוא מתגלגל מצחוק שהיא אומרת על תחפושת הפרעוש. "טוב משחק הבא" הוא מנער את הפרווה שלו ונופלים ממנה חלוקי נחל לכל כיוון. הוא לא מסביר חוקים או משהו ומתחיל לאסוף את האבנים שבחצי השמאלי שלו ולבנות רוג'ום כמה שיותר גבוהה, הוא סבלני ומרוכז.
"אז איך קורא לך? מזמן טקס?"

"אולי. אני שומעת גם סודות בבורות עמוקים" היא אומרת לו, "אתה יודע שפעם ספר קבר את הסוד שלו בבור? סוד שיש למלך שלו אוזניים של חמור. את זה הייתי שומעת. אני מקווה שיום אחד מישהו ילחש את זה לבור שלי." קולה מתלהב מאוד. "אם ארצה להגיע, אגיע, אם לא ארצה, אז לא."

(יש דמות במיתולוגיה המצרית עם אוזניים של חמור? סתם שאלה מסקרנת)
"טוב מבין. רוצה אני מדברים על משחק גדול שוב. יש אנשים לא במשחק שם. אם פוגעים יגיעו רעים שיפסיקו משחק שלנו. אמרת עכבישה גדולה מפריעה לך במקום שרוצה, אם תזוז?"

"מי הרעים?" היא שואלת בסקרנות. צומחים לה אוזניים של חמור. "אם העכבישה תזוז אז ניצחתי במשחק. אבל היא חזקה מאוד, מאוד, מאוד. מי לא במשחק? אני יודעת רק על מי שבבית שלי."

"בית שלך פה?" הוא שואל. "גאיה הרבה ילדים, בני אדם קבוצה גדולה, לא במשחק, אם פוגעים בהם בדרך, מצטרפים סתם לאורגת מגיעים מכל מקום ואז יש בעיות, משחק מפסיק"

"הבית שלי מרחק עידנים מפה, מעבר לחלום." היא אומרת בקול מפנטז, "הוא גם מאוד קרוב לך אבל אסור לי להגיד בדיוק איפה. איך אני אמורה לדעת מי במשחק ומי משחק שהוא לא במשחק?"

"מכיר מישהו יודע בודק, יודע מזהה. בינתיים, את יכולה משחקת בשני צדדים, מי גם יכול, משחק, מי משחק רק אומברה, גם משחק, מי משחק רק פיזי, לא משחק כרגע, בסדר?"

"לא נכון." היא נראית כעוסה. "אל תהיה כמו העכברושה הכועסת, החברה שלך. אני לא אוהבת אותה. היא סתם מעליבה וזה לא מנומס או יפה למי שמציע לך עזרה. ומה שאמרת לא נכון אני יודעת שיש כאלה שמשחקים רק בפיזי. הם מכאיבים מאוד לצורי. חוץ מזה, אני לא יכולה לשחק רק באומברה. צירפו אותי למשחק כדי שאשחק ב2 המקומות, ב3 המקומות, בכל המקומות. כשאני גורמת לבניין לרקוד, הוא רוקד בכל העולמות. מה מפריע לך במה שעשיתי? כולם מאושרים. אפילו הבניין יכול לרקוד אם לא היית מפריע."

"מתי העלבתי? רק שאלתי, ביקשתי, מעולם לא דרשתי" הוא נראה פגוע שהיא חושבת ככה עליו
"בניין רקד, אם לא עוצרת בניין קורס, אנשים מתים. כולם מכאיבים לצורי?"

"לא יודעת. לא חשבתי על זה." היא אומרת לו, "רק רציתי שהבניין ירקוד, ואז שהוא רוקד הוא לא יכול להכאיב לאף אחד. ואתה לא העלבת... זאת העכברושה הכועסת נו..." היא משתנה לחופש. "בכל מקרה, כל המקום הזה מכאיב לצורי. הוא גם מכאיב לגאיה. מכאיב לי. אני רוצה להפוך אותו למשהו יפה. שכל הבניינים ירקדו, שהעכבישים יטוו דשא ולא קורים. אני רוצה שהחול יהיה סוכריות והסלעים שוקולדים!" הקול שלה זהה כמעט לזה של חופש. אפשר להבחין במעט שינויים המבדילים.

"גם לי מכאיב, רוצה עוזר, רוצה שינוי, אבל בלי מחיר של הרס כמו תולע. גם שינוי טוב צריך זמן, חולות זמן יודעים. יותר מדי שינוי גם לא טוב, יותר מדי ממשהו אף פעם לא טוב. כרגע יותר מדי אורגת, מסכים. אפשר בניינים רוקדים, אבל רע אם קורסים עם אנשים בפנים. מושך הרבה צומת לב, הרבה יותר אורגת".

"אני לא הורסת! אני משנה!" היא מזדעקת. נראה שהמילים הללו פגעו בה במיוחד והיא משתנה ותופסת צורה של בניין קטן  בגודל קרינוס. הוא רוקד. "שתגיע עוד אורגת, יהיו עוד בניינים רוקדים. לא אכפת לי. אתה לא אומר לי מה טוב באנשים האלה בכלל. "

"צודקת" נראה שהוא נותן לה מקום להרגע "את יכולה משתנה כל רגע, אני רואה, עכשיו את בניין רוקד. כמו בניין רקד קודם. יכולה משתנה מראה מה קורה לבניין אחרי שגורמת לו לרקוד? אולי מיהרתי שופט"

"בשמחה." הילדה מופיעה והבניין קופץ קפיצה כזה והופך לבור. ישנם מספר שיחים שצומחים על קירותיו ומים בתחתית. אכילס מרגיש יופי מוזר ממנו. סודות טמונים, חיים, כוח, ארכאי, זה משהו יפה ומוזר. אבל, חסר לבור צורה. משהו שיעשה אותו באמת מיוחד. משהו שיביא לביטוי את כל היופי הזה לעולם.

"וואווווו" הוא מתפאר כמו ילד קטן ושמח לפני ששואל במעט עצב, "איפה בני אדם?"

"הם הולכים לרוב. לא אוהבים בניינים רוקדים. לפעמים נשארים ואז הם כנראה מתים. משתנים לרוח רפאים או לדשא, או למשהו חדש."

"אולי חלק לא מספיקים ללכת? יכולה יודעת? יכולה מרגישה?"

"לא." היא מנידה ראשה לשלילה. "חלק מנסים לעצור אותי אבל, גם אתה. אבל אני לא מבינה מה אתה רוצה ממני." היא אומרת בחוסר סבלנות. "אתה רוצה משהו. זה אני כן מרגישה."

"נכון, אבל אני לא יכול משנה צורה וטבע, לא יכול מדגים לך ככה. אם מרשה, מתקרב, נוגע, מראה לך מה אני רואה, מעביר לך מה אני מרגיש. מבטיח לא מכה, לא פוגע"