21.4, אחת בלילה, שדה בוקר- מנהיגים מלידה

אחרי הריצה, רואהן ואדם מגיעים לטריטוריה של מגיני הנעורים.
רואהן נראית הרבה יותר טוב ממקודם למרות שהיא עדיין קצת חיוורת ושקטה מהרגיל.

אדם נראה דווקא יחסית מעודד, גם אם עייף מאוד. בעוד שלא קלט זאת במהלך הריצה, כעת הוא מזהה את מצב רוחה של רוהאן.
"משהו עוד יושב עלייך?"

"לא, סתם ריצה קשה" היא אומרת, מלטפת את הכלב הענקי שקידם את פניהם בכניסה לטריטוריה.
"אתה רעב? להכין משהו לאכול?"

הוא מביט בה לרגע ואז צוחק בהפגנתיות, "כן כמובן.... רק.... תרגיעי קצת עם המלח אולי? אני לא רגיל לכל כך הרבה."

רואהן משפילה את המבט במבוכה. "מצטערת, פעם בישלתי טוב יותר. מה אתה רוצה לאכול?"

פתאום השאלה תופסת אותו מעט נבוך... "החג הזה מוזר. אוכלים פה מצות...", הוא חושב כמה רגעים ואז מנער את ראשו, "לא, זה לא העיקר.", הוא ממלמל יותר לעצמו מאשר לרואהן, ואז מרים מבט מחויך, "מה את אומרת שנעשה מדורה וסמורז?"

"לא משנה לי מה נאכל, איבדתי את חוש הטעם שלי לפני חודשיים. בחירה שלך" היא אומרת, קצת בעצב.

ברגע הראשון נראה שהוא עומד לצחוק. ואז הוא מבין שהיא רצינית, "אהה... אממ... טוב וואו. עשית משהו בעניין? להשיב אותו אני מתכוון."

"מחיר של עסקה עם רוח" היא אומרת ומושכת בכתפיה. נשמע שהיא די השלימה עם זה כבר. "אז, מה אתה רוצה לאכול?" היא חוזרת לנושא הקודם. "אני אנסה לבשל עם פחות מלח"

"הו לא לא. אנחנו לחלוטין עושים סמורז ותפוחי אדמה במדורה!", הוא אומר מחייך חיוך ערמומי, "אם את לא תהני מהטעם - לפחות תהני מהחוויה.", הוא שנייה מלזנק לאסוף ענפים וזרדים למדורה, לפתע מלא שוב ברוח חיים שלפני רגע הייתה חסרה בו, ואז נזכר שהוא בטריטוריה של אחר. שפת גופו מחפשת את אישורה של רואהן.

רואהן מהנהנת ואומרת לו " בוא, יש עצים לקחת מהבית. לא תמצא בחוץ כמעט ואת אלה שכן עדיף לא לשרוף."

"אבל... לאסוף עצים זה אחד החלקים הכי כיפיים...", הוא אומר באכזבה, שומט את כתפיו, ואז מתנער, "סליחה. כמובן.", והוא יצעד אחריה.

המדורה נדלקת, ולשונות האש מרצדות בשלווה מוזרה, "חשבת על זה פעם שהאש נופלת כלפי מעלה?"
ריח של מרשמלו חרוך ממלא את האויר.

רואהן חושבת כמה רגעים. "היא נאבקת לעלות כמה שיותר גבוה, יש בזה יותר.." היא עוצרת לרגע, מחפשת את המילה המתאימה. "יותר שליטה מאשר מבנפילה."

הוא מחייך, "גם בנפילה יש שליטה, לפעמים.", הוא נשען קדימה, משחק בידיו בגחלים בעדינות כמומחה בדבר. החום מפריע לו רק קצת. ואז הוא שולף סבב ראשון של מרשמלו, מכין את הסמורז ומעביר אל רואהן.
"את אוהבת את זה, נכון? שליטה הכוונה."

רואהן לוקחת ממנו את הסמורז, מריחה אותו מעט ומתחילה לאכול אותו. "לא אוהבת להרגיש שאין לי אותה"

הוא מגחך, "ולמה זה?", נראה שיש לו איזשהו קו מחשבה בראש

"מעדיפה שתהיה לי יכולת לפעול כדי להשפיע על המצב שלי"

הוא מהנהן, "בתור גארו, אם יש משהו אחד שאין לנו לטעמי זו שליטה.", הוא לוקח ביס. בבירור הוא מרגיש בנוח, ומרשה לעצמו לדבר בפה מלא. הסמורז דביק מאוד בפיו ועל כן דיבורו אינו ברור במיוחד, "העולם נשלט בידי בני אדם, ואני מעריך שמכל היצורים שניחנו בכוחות.... מיוחדים... על פני גאיה - לנו הכי פחות כוחות שעוזרים להשפיע על בני אדם. זה כבר פחות בתחום השליטה.", הוא בולע, וממשיך בקול ברור יותר, מביט אל מעמקי האש המשמיעה קולות פצפוץ, "אבל זה לא רק זה. לונה נתנה לנו זעם, חרון שמימי שישמש אותנו כנשק נגד אויבינו - עבדיו של התולע. ולמרות שהוא כלי חזק ואדיר, הוא גם בה כנגד היכולת שלנו לשמור שליטה - אפילו על עצמנו - וגם משמש כמכשול מול בני האדם.", הוא מושך בכתפיו, "אם שליטה את מחפשת.... נולדת לעבודה הלא נכונה, אני חושב."

רואהן חושבת על הדברים שלו ארוכות, אוכלת בשקט. "אני לא מחפשת להשיג שליטה, פשוט מנסה להמנע מלאבד את הקצת שיש לי"

הוא מהנהן בעודו מביט אל המדורה ואומר, "just don't grow too attached to it"

"כבר הייתי בלי, אני אתמודד."

"טוב. טוב מאוד.", הוא מחייך ובא להוסיף דבר מה, ואז שם לב סוף סוף לרכב שלו שחונה שם מהבוקר.
"רק רגע.", הוא נעמד ורץ לעבר הרכב, ואחרי רגע חוזר עם גיטרת טיילור בהירה, "זו לא מדורה אמיתית אם אין קצת מוזיקה.", הוא קורס לישיבה, ממקם את הגיטרה, פורט קלות ומתקן את הכיוון, "אני... אני רק ממוצע בגיטרה, ושר עוד פחות טוב. בהתחשב בכך אולי היה עדיף שהיית נותנת את השמיעה שלך ולא את חוש הטעם.", הוא מושך בכתפיו ומוסיף "עכשיו כבר מאוחר מדי."

https://www.youtube.com/watch?v=uBcpqmmifz0

(האם זה השיר שנכון לאדם לשיר? האם זה סתם התירוץ שלי לשמוע אותו לפני השינה? לעולם לא תדעי. לילה טוב.)

רואהן מסתכלת על האש ומקשיבה כשהוא שר, חלק מהזמן היא פשוט עוצמת עיניים ונהנת מהמוזיקה. "אתה נותן לעצמך פחות מידי קרדיט, אתה שר יפה."

(זה יתגלה כשקר וכזב ביום שישכנעו אותי לשיר במוט!)
הוא מושך כתפיים ״תודה. עניין של טעם אני מניח.״
״אז... ספרי לי קצת על עצמך. מה משפחת אוקונל המפורסמת, נכדיהם של קול בוטח, עושים כאן במקום הזה?״

"שלחו אותנו לכאן." היא אומרת מעט בחוסר נוחות, בברור לא רוצה להכנס לזה. "למה אתה הגעת, קול מרום?"