21.4, אחת בלילה, שדה בוקר- מנהיגים מלידה

״בחירה. טיילתי בעולם, ואני רוצה לעזור איפה שצריך. הארץ הזאת מוכת תולע, ו... לא משנה.״, הוא נאנח, ״אני רוצה להביא תקווה איפה שאני יכול. להציע גאולה כשניתנת לי ההזדמנות. אני שואף להוות דוגמא ומופת - כיצור חי, עוד לפני שאני גארו. וגם... יש לי פה יותר חופש מברוב המקומות האחרים בעולם הזה.״, הוא מחייך, מעלה זיכרונות מטיוליו הרבים והארןכים

"בהחלט מטרה נעלה. המצב של הארץ הזאת רע אבל למדתי לאהוב אותה."

הוא מהנהן ״יש כאן הרבה יופי וחן, היכן שהתולע לא הספיק עוד לחרב את גאיה.״, הוא נושם נשימה עמוקה, עיניו עצומות, ״הסלאדג׳ היה נבזי. אני צריך להתנצל בפני תמרות עשן. לפחות הצלחתי להרפות מלוכד-שחר לפני שאחז בי לחלוטין.״

"לא הייתה לך שליטה על זה, אני בטוחה שתמרות עשן מבין."

הוא מושך כתפיו, ״אני לא תופס חוסר שליטה כתירוץ הולם לדבר.״, הוא מחייך בשעשוע בחושבו על תחילת השיחה

רואהן שותקת, מבטה על האש.

הוא נותן לשתיקה לסרור כמה רגעים, מצטרף להתבוננות באש. לפתע היא נשברת, ״לב שלם דיבר איתי על אחותכם... על הבריתות שהוא עושה כדי להשיב אותה... אני... מפחד עליכם, שאתם עומדים מול אויב גדול ויוצאים לרוץ כנגדו מוקפים באויבים נוספים שמנסכים עצמם כבני ברית.״

"אני מודעת לסכנה ונזהרת. קיאן לא יפעל בלי לתאם איתי"

״מצוין!״ הוא אומר בחיוך, ״כמו שאמרתי, אני אעמוד לצדכם בריצה הזו.״, הוא מתמתח קלות, ״אז.... איפה אני יכול לקרוס לישון?״, הוא צוחק, ״אם זה בסדר מצידך שאשאר, הכוונה.״

"כמובן, כבר מאוחר. יש לנו כמה חדרים פנויים, אארגן לך אחד מהם. "

(ואלאאם רואהן לוקחת את הסצינה לאנשהו מבחינתי סיימנו לבינתיים)

(לאור העובדה שריצה מחר, אני חושבת שסיימנו)