ראשון, 02.05.2019, 10:00 בבוקר, רעם מלחמה בקאירן ופנוי

"מיד, חצי ירח." הוא אומר, צועד צעד אחד קדימה לעבר טויל, מתנשא מטר תשעים מעלה וכמעט מטר לרוחב, הוא שולח ידו קדימה ללחיצה, אותה טויל לוקח ללחיצה שמשחררת מידו של חסר הירח קראקים בעוד זרועו של הפנריר, אצבעה האמצעית חסרה, מפעילה כוח של מכבש הידראולי קטן: "רעם מלחמה בלילה אדום, פוֹסטרן גוֹדי לפנריר, בטא ללהקת מארש צבאי הרצה אחר הפיל, חבר בספט ישראל המגן על קאירן מקורות הכוח, מכה חכמי עבר, מכניע האוּרה טופרי הארס." הוא מסיים ומשחרר את הלחץ האדיר.

"אווו אווו אוווו, נעים להכיר.." Toil אומר שהוא שואף אוויר פנימה.
"אני ילך לחפש את לוקה, תהנו באימון." וטוייל רץ לעבר המרפאה

"כן." הוא אומר בעוד הראגאבאש הולך.

"רעם מלחמה בלילה אדום." אומר המטרה מקדשת. " יש לך זמן ללמד אותי טקס הקדשה?".

"כן לאימון, כן לדיון, לשניהם במקביל או למשהו אחר?"

"כן." הוא עונה לשניהם.

היא נאנחת, ייתכן שבתסכול. "אני אלך להביא לעצמי מקל. תחשוב בינתיים על הפילוסופיה הפנרירית לגבי טקסים כי זו תהיה השאלה הראשונה שלי אחר כך."

והיא נעלמת בכיוון הנשקיה בריצה קלה.

"באשר אליך; פגוש אותי בפתאי אשקלון חצי שעה אחרי זריחה כל יום בשבוע הקרוב. תביא איתך דברים שאתה תהיה מעוניין לקדש."

"סגור. ותודה." אומר המטרה מקדשת, ומוצא לעצמו מקום טוב לשבת ולצפות באימון.

אחרי כמה דקות דימפנה מופיעה חזרה, עם מקל עץ משלה. היא משתנה לגלאברו, בוחנת את הבדלי הגובה בינה ובין רעם מלחמה אחרי השינוי, מושכת כתף אחת וחוזרת להומיד. "לא משמעותי מספיק. אז, איך הפנרירים תופסים טקסים?" היא שואלת ונכנסת לעמדת פתיחה.

רעם מלחמה מוריד את חולצתו, חושף טורסו עם צמיגון בבטן, עור לבן-ורדרד בניגוד לידיו ועורפו השזופים. לזרועו הימנית צלקת טפרים דהויה, בטנו רקמת צלקת דהויה כמו פציעה ישנה, מסת שריר ועוער תקינה במקום. לגבו פצע יציאה בגודל חצי שקל, כמו גם פצעי רסיסים ישנים על מותניו. הוא נעמד בעמידה נמוכה ורחבה, כמו מחזיק חנית, ראש הנחש לדימפנה.
"זה תלוי בסוג ואופי הטקס, שלשלאות מנופצות. ישנו שוני רב בין טקסי עונשין למיסטיים, ובין טקסי עונשין בעלי קלון לאלו אשר נועדו להדיב כבוד."

"מובן. נתחיל מטקסים מיסטיים, אם ככה." היא זזה לתקוף ראשונה, מכוונת גבוה בלי לחשוף יותר מדי מעצמה. "המטרה מקדשת ביקש ללמוד טקס הקדשה - איך פנרירים רואים טקס כזה?"

המכה פוגעת בו אך לא נראה שהוא משים לכך לב, במקום זאת משפר הגנתו ושולח מכה עם חלקו האחורי של המקל: "הקדשה היא הרחבה של האני. ספיחת משמעות נוספת אליך. זו התפיסה הבסיסית הרווחת בקרב האומה כשם שבשבט הפנריר. כיצד את הופכת משהו לחלק ממך? נושף עשן, ראגאבאש בוגר לפנריר מושח חפציו בדמו שלו בעוד אני מכיר כל חלק וחלק בהם בטרם יקודשו - את המטה הזה החזקתי למולי יום שלם, הרגשתי כל חמוק וכפיס בו, את נקודת האיזון כמו גם חלק הליבה הארית של העץ. רק או אז, כשהכרתי את המטה יותר טוב משהכרתי את עצמי קידשתיו." הוא אומר, משנה אחיזה לימנית: "ככלל טקס ההקדשה לא משתנה רבות בין שבטים - אלא בין גארו, ההבדל הוא שבניגוד לחלק מהדברים שראיתי בהגיעי לספט פה - הוא שלגט יש סטנדרטים." הוא מסיים בהתגרות.

"אני למדתי את הטקס עם קריסטלים והבנה." דימפנה מנסה להתחמק וכמעט מצליחה, אבל סופגת את המכה בלי תגובה. "כלומר, של המהות של מה שצריך לקדש. יצירת התאמה, הרמוניה, בין מה שרוצים לשאת איתנו לכל מקום וביננו. כשקידשתי את החרב שלי זה דרש שבועיים של מדיטציה על המשמעות של חרב באופן כללי ושל החרב הספציפית הזו ושלי כגארו שמחזיקה חרב." הטון שלה מרמז שייתכן שהיא מצאה את האימון הזה מתסכל מאוד. היא דוקרת קדימה ולמעלה עם המקל, לכיוון מרכז הגוף של רעם מלחמה. "אין לי ספק שלגט יש סטנדרטים. מהלכי זכוכית עושים את זה עם מחשב! היית מאמין? משהו לגבי...אני חושבת שהיא קראה לזה מטריצה. כמו קווי אנרגיה רק במחשב."

הוא מסתובב על ציר מותניו, וצועד לתוך המרחב האישי של דימפנה, דוחף אותה בעדינות אך בנחישות עם המקל נעוץ באדמה - כמו משתמש בלום. "המטריצות האלה... שימוש בתוכנה הוא דרכם של המהלכים להביע את עצמם. את שינית את תפיסתך ברוחך באופן ישיר, מכאן הקושי. אני מרחיב את תפיסתי, בעוד הם צריכים עזרים ויזואליים ומטאפוריים להרחבה בכדי לגרום לה לקרות. בכך הם 'מסובכים' יותר..." הוא אומר בבוז קל: "אך גם ברדיפתם לקדמה הם התנוונו. דרכם פועלת, אך אינם יכולים להסתדר בלעדיה - כל שכן הקידוד הדרוש לכך גורם לכאב ראש נוראי אחרי כמה דקות." הוא מוסיף

"לא יודעת לא ניסיתי." היא קופצת אחורה כדי להתחמק, מועדת אבל מצליחה להתאושש ומניפה את המקל שלה בתנועה עגולה ונמוכה לכיוון הברכיים שלו. "זה נשמע כמו משהו שעדיף לא להיות תלויים בו, אתה צודק. אבל למה הטקס עובד? עושים אותו בלפחות חמש דרכים שונות בשבטים שונים, אבל התוצאה בסוף זהה, אנחנו יכולים להכניס איתנו דברים לאומברה והם שורדים שינוי צורה. מהלך זכוכית יכול לעשות את זה בדרך של מריחת דם, ואוקטנה יכול לכתוב קוד ואיך הם עושים את זה לא משנה כל עוד המהות נשמרת. אז מה המהות?"

"הרחבת האני. כשאת מקדשת את החרב..." הוא אומר ומתחיל לגוון בין מכות מעלה-מטה, ימין-שמאל, ועם שני צדדיו של המקל:"...את החרב והחרב את. באותה העת היא חדלה להיות חרב והחלה להיות שלשלאות מנופצות. את סופחת אותה למהותך - כמו רוח שאוכלת רוח אחרת. זו הסיבה שהיא משתנה עם צורתך - היא את." הוא מסיים במכה מהירה ובשיא כוחו הרב לכיוון ירכה של הפילודוקס.

היא חוסמת את רוב המכות, נלחמת במגננה מלאה ודווקא כשהיא יוצאת להתקפה רעם מלחמה מכוון ופוגע, וקול חזק של עצם נשברת נשמע באוויר כשדימפנה קורסת לצד אחד עם קללה חנוקה של כאב.

לא נראה שהיא נותנת לזה להפריע לה ליותר משבריר שניה והמקל שלה לא יורד מעמדת הגנה. "את זה הבנתי." היא נושפת דרך שיניים חשוקות ומכוונת שוב למעלה לכתפיים של רעם מלחמה. "אבל למה זה עובד? מה מאפשר לגארו להכיל בתוך המהות שלהם חפצים דוממים?"

המכה פוגעת, משאירה שקע קל, וחבורה מדממת על עורו של הפנריר, הוא לוקח חצי צעד אחורה, ומתחיל להשתמש במקל הארוך כבחרב סיף:
"הכי קלישאתי שאפשר לחשוב עליו: החרב הופכת להמשך של הגוף שלך - מילולית."

"אני לא מסבירה את השאלה שלי טוב מספיק." אחרי כמה שניות ושיקום של העצם השבורה, דימפנה זורמת לשימוש במקל כחרב ארוכה רק שעבורה זו בפועל חרב דו ידנית. "אני לא שואלת איך הטקס הספציפי עובד. אני שואלת מה במהות שלי כגארו, או במהות של הטקס,מאפשר לי להפוך את החרב להמשך של הגוף שלי. גארו הם היחידים שיכולים לעשות כזה דבר, ממה שפגשתי. אולי הגזעים המשתנים האחרים שיכולים לעבור לאומברה גם יכולים, אני לא יודעת. מה הדבר הקוסמי, הגדול, שמאפשר לנו את זה? לא רק הקדשה, כל טקס. מה עומד בבסיס שלו?"

"עסקא. חוזה עתיק בין הרוחות הגדולות והקטנות לבין הגארו. כשדימפנה עושה ככה, הן עושות ככה. טקסי זימון פועלים משום שהגארו מכבדים את הטקס והרוחות ולכן הרוחות מכבדות את הטקס והגארו ויבואו אם הטקס בוצע כנדרש.אלמלא הברית הזו בין הֵרוחות לבינינו, לא הייתה משמעות לטקסים - אך גם זהו הגובל המונע מכל צעיר מושתן לצלול לאומברה להכין טקסים - הידיעה שיש צורך בכוח גדול יותר שיתן תוקף לטקס."

"אז טקס דורש שיתוף פעולה בין גארו לרוחות עתיקות? בגלל זה בני אדם סתם לא יכולים לעשות טקסים?"

"לא. בני אנוש לא יכולים לבצע טקס כיוון שאין בהם את הנצוץ לעל טבעי. אפילו בני דם מסוגלים לבצע טקסים."

"כן, יש בני דם שיש בהם מספיק מגאיה כדי לעשות טקסים, אני יודעת את זה." היא מהנהנת. "איך אפשר לחקור את העסקאות העתיקות האלה? זה מלפני שיש אפילו לגארו זכרון ברור לאיך זה קרה באמת. איך חוקרים את המקור?"

"השאלה שלך רחבה למדי." הוא אומר בשעשוע: "מדוע את מעוניינת לחקור את המקור, אולי אוכל לצמצם את תשובתי."