19.8, פירות מנופצים 2

פרי הרוח יושבת על אבן בפינה מבודדת יחסית בקיירן, בידיה ספל מעלה אדים. היא מכונסת בתוך עצמה ונראית שקועה במחשבות, ומעט חיוורת.

דימפנה עוברת, חמושה בחרב ורובה וכנראה בדרך לשמירה, ועוצרת לידה. "פרי הרוח. מה שלומך?" היא קולטת את שפה הגוף המכונסת ועושה חצי צעד אחורה. "אה - אני לא אפריע?" הטון שלה מעביר הזמנה לדבר ובאותה מידה שזה ממש בסדר אם לא.

היא מנענעת בראשה. "לא, זה בסדר." היא אומרת בשקט ואז חושבת לרגע, מנסה להתנסח ומוסיפה בפשטות "יום קשה."

"קרב? או משהו אחר?" היא מטה ראש הצידה בתנועה כלבית משהו.

"ריצה, אתמול." עונה פרי הרוח. "נלחמנו בפומורים במשרד של חברת הדברה בפתח תקווה שהשתמשה בחומרים מתולעים. מישהו שפך בנזין לתוך המשרד כדי לשרוף אותו, אז נסוגנו... והמטרה מקדשת הצית אותו." נראה שהיא נאבקת לשלוט בזעם שלה כשהיא מספרת את זה. "בקומה השניה של הבניין היו דירות. חמישה אנשים חפים מפשע נהרגו. שני ילדים קטנים."

"אה. אוי. שמעתי על זה ברדיו וקראתי בעיתון." נראה שדימפנה עוצרת ושוקלת מילים. "זו אחת מהדרכים של התולע, לשתול את עצמם ליד חפים מפשע, כדי שגם כשהם נופלים הם יוסיפו עוד הרס, כאב וצער לעולם. אני מצטערת."

מרתה שותקת לרגע ואומרת "אני רוצה לעזור למשפחות שלהם איכשהו."

דימפנה מהנהנת בהבנה. "שימי עין על רשתות חברתיות, אנשים לפעמים מתחילים פרויקטים של גיוס תרומות ועזרה הדדית למשפחות של נפגעי אסונות ותאונות. פתח תקווה, אמרת? אני בטוחה שיש להם קבוצות עירוניות ושכונתיות בפייסבוק. זו דרך טובה להשיג מודיעין מדי פעם."

"אין לי מחשב." מרתה עונה. "אני מניחה שאני צריכה לדבר עם המטרה מקדשת." לא נשמע שהיא ששה לקראת השיחה הזאת.

"את...לא חייבת." בקול של דימפנה יש סימן שאלה. "יש מספיק אחרים בספט עם גישה למחשב. להקה שהחברים בה הם כמעט לגמרי כולם מהלכי זכוכית, למשל. חוץ מזה, בשביל קבוצות פייסבוק של ערים כל מחשב בספריה עירונית או קפה אינטרנט יעשה את העבודה. זה לא חייב להיות דווקא דרכו אם לא נוח לך."

מרתה שותקת במשך כמה רגעים, ונראה שמאבק פנימי כלשהו מתחולל בתוכה. "אציע לו להצטרף אלי אם הוא רוצה." היא אומרת לבסוף.

"רעיון מעניין. הוא בחור טוב, המטרה מקדשת. לא גארו טיפש. איכשהו אני לא חושבת שהוא התכוון שיהיה...נזק היקפי מהסוג הזה." היא עדיין מדברת בזהירות כלשהי.

מרתה מהנהנת. "הייתם חברי להקה, נכון?" היא שואלת, גם היא במידת זהירות.

"כן, לתקופה לא מאוד ארוכה. הוא צעיר, קצת לא מנוסה, אבל יש לו רעיונות מצוינים, אומץ לא חסר לו והלב שלו במקום הנכון." נראה שהיא עומדת להוסיף משהו ואז בולעת את המילים ברגע האחרון בשיעול.

אם מרתה מבחינה ב'אבל' שלא נאמר, היא מתעלמת ממנו בנימוס. "אפשר לשאול למה עזבת את הלהקה?" היא שואלת בעדינות.

(זה לא היה אבל)

"הדרכים שלנו מובילות בכיוונים שונים. כלומר, אני לא יודעת כל כך לאן הדרך שלי הולכת כרגע, אבל זו לא הדרך שהם רצו ללכת בה, ואלפא או לא אלפא, לכפות את הרצון שלי על אנשים שיהיו לוחמים פחות טובים עבור גאיה אם.הם יכנעו לרצון שלי, או יישברו בפניו...לא ככה עובדים, את יודעת? לא אפקטיבי. אני מאמינה שלכולנו יהיה טוב יותר בנפרד."