1.9.19- העיוורת והרגיש לריח

בזמן שלוקה לא נמצא אוון מתגנבת מהמרפאה ומחפשת את אלאסטור בקיירן.
איפה הוא נמצא?

הוא מלמד גארו אחרים טקס הערת רוח, כאשר הוא מסיים אפשר לתפוס אותו לפני שהוא יוצא חזרה ליער בטריטוריה, אם כי זה חלון קצר

“היי אלאסטור!״ היא אומרת לו בחברותיות ״יש לך זמן לדבר?״

"תמיד" הוא עונה בחיוך "אם כי אני לא מבטיח שיהיו לי את כל התשובות" הוא מגחך.

״הייתי רוצה לשאול אותך כמה שאלות עליך. אחרי הכל ממה שאני הבנתי אתה מאוד ותיק בספט״.

"אני מניח שזה נכון" הוא אומר בעצב כלשהו "רבים נפלו במלחמה. מה תרצי לשאול?"

“טוב קודם כל רציתי לדעת מה בדיוק הביא אותך לספט הזה ספציפית? אחרי הכל הוא כל כך שונה. מאיפה שהפנריר מתיישבים בדרך כלל...״

"אכן. זו היתה נבואה שהביאה אותי מארצות הברית לכאן. נבואה שבאדמה הזו אסיר את קללת הדם אשר שוררת על השושלת שלי. אז עשיתי דרכי לכאן, הרכב של 'קומביה' פגע בי בדרכים וכך גיליתי על הגארו שכאן והספט".

״רגע גם אתה מארצות הברית? ומה זאת בדיוק הקללה שמוטלת על דמך?״ היא שואלת אותו וקצת נשענת קדימה אבל מהר מאוד עוצרת את עצמה
״א-אני פשוט אף פעם לא שמעתי על הדברים האלו.... סליחה על ההתנפלות״

נראה שהסקרנות מבדרת אותו מעט "נולדתי בנורבגיה, באדמות הסקנדינביות לספט וקאיירן ששורשיהם מקושרים לקאיירן הראשון של שבט הפנריר, אבל כעונש על לידתי והכאוס שהיא גרמה בספט הוגלתי ומצאתי את עצמי גדל במדבר נבאדה שבארצות הברית".

"הקללה... זה סיפור ארוך, אם נתמצת, אבי אבותיי אליסטאר 'צילו של פנריס' א'ארון אגדה לפנריר, קטל את אחד משבעת הקוסמים העוצמתיים שבמרדף צמא לכח וחיי נצח הפכו את עצמם לעלוקות (סלנג זאבי לערפדים) ואשפי דם הידועים היום בשם 'טרמר'. עם סופו, אשף הדם קילל את שושלת הדם בבן יחיד בכל דור ושבשרנו יימס מעצמותינו בכל פעם שנתקרב לעלוקות אחרות". ישנה בבירור גאווה בטון שלו כשהוא מדבר על אבותיו.

"מנין את מגיעה בארצות הברית?"

“נשמע שאתה מאוד גאה בו ובשושלת שלך... עד כדי כך שאתה פועל כדי להסיר את הקללה שהוסרה עליהם. אם אני הייתי במקומך הייתי עושה את אותו הדבר״,
היא אומרת עם חיוך חמים ומלא חמלה
״אה ואני מגיעה מסן פרנסיסקו... אבל אני לא מחשיבה את זה כמקום שממנו הגעתי.
אני חייתי את רוב חיי בחצי האי אולימפיה בוושינגטון. מקום יפיפה שוקק בשלווה וטבע עם יערות וחופים שלא כמו באף מקום״

"ובכן הקללה הזו בסופו של יום גם משפיע עליי... היא כבר גבתה את המחיר שלה כאשר מנעה ממני לסייע לאח ממלתעות המוות של עלוקה עוצמתית. חצי האי האולימפי.... נשמע כמו מקום מעניין, אבקר שם יום אחד, מה הביא אותך לפה?"

״יש סיבה אנוכית וסיבה פחות אנוכית... מה תרצה לשמוע קודם?״

"מה שתבחרי לספר, לפי הבחירות שלך אכיר אותך יותר טוב"

״אז אני אתחיל עם האנוכית- אני לא מצאתי את מקומי בספט סן פרנסיסקו. המקום עצמו אם זה הרחובות העקומים או יערות הרדווד - אוחזים בתוכם וטראומות רבות. והמנטור שלי, שהוא גם אבי הביולוגי ריסק אותי נפשית עד כדי כך שלא הצלחתי להצטרף ללהקה ולתרום לאומה..
אז הייתי מיואשת, וחסרת עמוד שדרה ובכנות הייתי מוכנה לעבור לכל ספט כל עוד הייתי מתרחקת מהתירוץ הזה לראגאבש ילד גאיה. והסיבה העיקרית שאני עברתי לספט ישראל הייתה כדי לעזור לבת הדם שלי- כי היא  אקטיביסטית עם תשוקה, והדבר הכי קרוב שיש לי לאמא. אם היא הייתה במקור מאלאסקה הייתי בשמחה עוברת  לשם״
היא מספרת את הסיפור שלה בנונשאלנטיות מנסה עם כל המילים החדרות שהיא זורקת עליה ועל עצמה.
״אז כן... הסיבה שלי פחות אצילה משל גארו אחרים בספט ובמיוחד משלך.״

"את חושבת באופן מזלזל על עצמך. כיצד אחרים יכבדו אותך, אם את עסוקה בלבייש את עצמך עם לשונך? אני לא חושב שהסיבה שלך פחות אצילית או פחות טובה, היא פשוט הסיבה שלך. כמובן שישנם דברים עמם קשה לי להתחבר ולתמוך בהם מדבריך אבל זה לא הנושא. בעיניי הסיבה שהגעתי לכאן איני אצילית, זו היתה חובה, מה שביצעתי מכאן הלאה וגרם לי להשאר, זה נושא אחר. מה היתה הסיבה השנייה שהגעת לכאן? אם כי בדבריך כבר ציינת 2 סיבות".

שוב פעם עיוורת לאמת נרתעת מתגובותו הכנה של אלאסטור
״א-אני פשוט ניסיתי להיות כנה איתך לגבי הסיבות האלו. וזה גם כולל את הרגשות שלי לגביהם.
אבל אני מניחה שהסיבה השנייה שאני בחרתי את הספט הזה מכל האחרים היא בגלל הטבע שנמצא פה. זאת מדינה קטנה עם כל כך הרבה מגוון טבעי... וחשוב לי לשמור ולהגן עליו...״

"נו בבקשה ואמרת לא אצילית... מה יותר אצילי מלהגן על גאיה והטבע שלאט לאט נכחד בעידן האורגתי והמתולע הזה? אל תמהרי לשפוט את עצמך" הוא אומר עם חיוך הפעם.

״אתה צודק. ואולי כדאי שבשביל הקמצוץ של הערכה העצמית שיש לי- כדאי שאני אשים על הסיבה הזאתי יותר דגש ״ היא מכיילת אליו בחום.
״דרך אגב... הקומבייה הזאתי שדרסה אותך נשמעת לי מאוד מוכרת. אני זוכרת ששמעתי את השם שלה כשהגעתי למוט הראשון שלי... בלוויה
האם אכפת לה לספר עליה קצת? אם אתם נפגשתם לאחר שהיא דרסה אותך היא נשמעת מאוד מעניינת״

"היא הייתה... גארו חסרת אנוכיות. היה לה כח רב אבל כוחה האמיתי שכן בפנים, במעשים הפעוטים שלה ובמילים שבחרה כאשר שלווה מצאה את נפשה. כיאה לגארו שכמותה, סופה היה בהקרבה להציל, היא קיפחה את חייה למטרה נעלה" הוא מסכם ודמעה זולגת על לחיו אשר פונה לאוון.

(בעוד שאלאסטור לא רגשי מדי ואולי קצת קשה לקרוא אותו, אני מאמין שאוון מסוגלת להבין מהטון שלו והדרך בא מבטו מוטה לקרקע לפעמים שכנראה יש עוד סיבה כלשהי לכך שהקריבה את עצמה, אולי סיבה פחות אצילית ונעלה, אולי אחת כזו שגורמת לו לכעוס מעט אפילו? מה שמתבטא באגרוף מתהדק ורועד הרחק מאוון. על כל מקרה נראה שהוא בוחר לא לדבר על כך ולהתמקד בחיובי)

אוון מרגישה את הכבוד, הקירבה והתסכול שאלאסטור מביע. היא שקטה לרגע שוקלת איך להגיב.
״אני רואה שהמוות שלה באמת השאיר חור עגום בליבך... זה בדרך כלל מה שקורה כשמאבדים מישהו קרוב. אני משתתפת בצערך״ קולה של אוון עדין מבדרך כלל והיא מסתכלת עליו במבט רך ואמפתי.

"תודה" הוא עונה בנימוס בסיסי ולא מוסיף.

אוון מהנהנת ומסתכלת למעלה
״גם לי יצא לאבד כמה חברים מאז שהצטרפתי לספט. אל אפר תשוב... למרות עשן. אני לא הכרתי אותם באותה רמה שאתה הכרת את קומבייה אבל הם עדיין חסרים.
אני מניחה שזה פשוט כאב שכל גארו צריך לחיות איתו״

הוא מושך בכתפיו באדישות כלשהי שמרמזת על 'אולי' בלי לומר מילה

אוון נותנת לרגע קל של שקט לעבור... שהרגשות ישתקעו ואז יעברו הלאה. לאחר מכן היא שואלת ״דרך אגב אם אנחנו מדברים על להקות... רציתי לדעת מה אתה חושב על הדינמיקה הנוכחית של הלהקה שלנו. אני יודעת שיש לך המון ניסיון בהשוואה אלי גם כמישהו שהיה אלפא ואומגה״.