29.9, הכל אני יכול בחופש הגדול

"פחות, אבל כן. הן הרגישו את הזעם שלי - גם חיות וגם בני אדם."

"זה תמיד מעניין אותי. יש כאלה שמציץ אצלם ויש כאלה שלא, ואצל מי שמציץ זה תמיד נראה קצת אחרת. אם זה קול לשאול, את הרגשת את הזעם לפני?"

"הרגשתי משהו. זה לא הרגיש כמו זעם, יותר כמו מין... חוסר שקט." פרי הרוח מנסה להסביר. "סבלתי בבית הספר, לא הסתדרתי עם אף אחד חוץ מהמשפחה שלי, ותמיד הרגשתי הכי שלווה בחוץ, בטבע. כשהסבירו לי מי אני פתאום הכל התבהר."

"גדלת בתוך האומה, הא?"

"לא. הוכנסתי מתחת לרעלה רק בגיל שתים עשרה."

"ההורים שלך היו בני דם מודעים?"

"כן." פרי הרוח עונה. "סבתא שלי גארו, מצד אבא. היא חינכה אותי."

"תראי, לי זה נשמע כמו לגדול בתוך האומה." היא אומרת במשיכת כתפיים. "איך היה איתה? סבתא שלך כאילו."

"היא היתה מחנכת נפלאה." פרי הרוח עונה בחיוך. "למדתי ממנה המון. את רוב מה שאני יודעת."

"אבל איך זה היה עם זה שהיא סבתא שלך?"

"זה עבד. היא ידעה להיות גם וגם. אי אפשר להגיד שהיא היתה מחנכת קשוחה, אבל היא ידעה להציב גבולות כשצריך - 'תקראי לי סבתא כמה שאת רוצה כשאנחנו לבד, ליד אחרים תפני אלי בשם המעשה שלי'." מרתה מצטטת בחיוך משועשע.

"פפף, וול, זה נשמע נחמד. היא עדיין כזה... בסביבה?" היא שואלת, בניסיון חצי מוצלח לעדינות.

"היא חיה. אבל היא בשווייץ."

"קול. קול. זה... זה נשמע מגניב." היא אומרת, מתופפת על ברכיה באצבעות שלה לשנייה, ושוב מדברת. "כאילו, היה לך אחלה בטירוף, הא?"

"כלומר טוב מאוד?" מרתה מוודאת שהיא מבינה.

"כאילו, כן. אבל כזה... בקטע מפליא."

פרי הרוח צוחקת לרגע, ואז מרצינה כשהיא עונה "בהתחלה כן."

גבי מרצינה, כמו מראה לפניה של מרתה.
"טוב. זה אף פעם לא באמת נשאר אחלה להרבה זמן, אני מניחה... אפשר לשאול מה השתנה?"

"איבדתי את הלהקה שלי." פרי הרוח אומרת בקול שקט, רציני, ומעט עייף. הכאב כבר לא טרי, אבל הוא עוד שם.

גבי נאנחת בכבדות.
"איזה חרא. אני מצטערת." ולאחר רגע של היסוס, היא מוסיפה, "הייתי שם וזה דפוק אחושרמוטה. כמה זמן עבר?"

"חצי שנה." עונה פרי הרוח, ושואלת "והלהקה שלך?"

"חודשיים."
היא שותקת לרגע קצר.
"זה יפה למצוא להקה חדשה אחרי כל כך מעט זמן. מראה על הרבה חוזק. כל הכבוד."

פרי הרוח חושבת על זה לרגע ואומרת "תודה." לאחר רגע נוסף של שתיקה היא מוסיפה "זה מה שהם היו רוצים. שאמשיך הלאה."

"נשמע שהם היו חבר'ה טובים, אם ככה הם גרמו לך להרגיש...
את בטח מספרת לזאנדר ו'לא מסתכל למטה' עליהם מלא."