11.10, כולנו חוטאים

"סבתי, שהיתה המחנכת שלי, שלחה אותי לכאן - עץ שתול על פלגי מים ריה, גליארד בכירה לילדי גאיה."

"לא בחרת?", הוא נראה מוטרד מעט. "קליאת'. הגיוני."

"בחרתי. לא הכריחו אותי לבוא לכאן." פרי הרוח אומרת. "רציתי לבוא. אבל זה היה רעיון שלה, וזה היה רעיון טוב."

התשובה השנייה יותר מטרידה את צ'ארלס "למה בחרת לבוא גליארד?"

"איבדתי את הלהקה שלי." פרי הרוח אומרת. "הם מתו בקרב. רק אני שרדתי. התקשיתי להמשיך הלאה אחרי זה, להביט קדימה. עץ שתול על פלגי מים ריה חשבה שאני זקוקה להתחלה חדשה. החוכמה שלה מעולם לא אכזבה אותי - ותמיד רציתי לראות את ישראל."

נראה שמוות בקרב מעלה מעט את זעמו של צ'ארלס כאשר הוא מהנהן לדבריה "התחלה חדשה זה חשוב. תמיד תזכרי גם שכגליארד, נתנו לך הכלים לשאת את קולם, רצונם והשקפות עולמם גם לאחר המוות שלהם. כמילותיו של משורר אנגלי מוצלח, 'המתים אינם מתים באמת עד אשר שכחנו אותם'."

הוא מביט בעוקד החטאים "ומה לך ולבחירה לבוא הנה?"

עוקד החטאים מאזין לדבריו של צ׳ארלס, שוקל אותם בכובד ראש, אך לא מכריע לכאן או לכאן.
״פוסטרן - מחפש ספט חדש. שמעתי ספט צעיר וחזק. מרגיש מקום.״

"מקווה שלך לא ייקח שלושה ירחים" הוא מגחח אבל ממש בקושי.

פרי הרוח מהנהנת בכובד ראש לשמע דבריו של שערי שמים על המתים. הם בבירור חולקים אותה השקפה בנושא, ונראה שהיא מעריכה את דבריו ושהם נוגעים לליבה.
מהעקיצה היא מתעלמת לחלוטין.

"תרצי להוקיר להם כבוד ולהעשיר את נסיוננו ע"י סיפור קרבם האחרון?"