רביעי 13.11 בערב, טריטוריית שבת אחים

לאחר תיאום טלפוני, דימפנה מגיעה לגבול הטריטוריה באומברה, בלופוס, ומייללת לפרי הרוח.

המדבר באומברה צחיח, אפילו יחסית למדבר. ריק באופן מטריד מרוחות ערות. מתוך הטריטוריה מגיעה פרי הרוח, בהומיד, לקבל את פני האורחת.
"שלום." היא אומרת, מחייכת חיוך ידידותי אל האורחת ואז ניגשת לעניינים. "הרוחות בטריטוריה שלנו נפגעו קשה ואין לנו איך לבדוק זיהום תולע כרגע, אז אני סומכת על המילה שלך. את צריכה טיהור?"

"באתי מהבית, לא חושבת שנדבקתי במשהו מאז שיצאתי משם." היא משתנה להומיד. ביחד עם השחור על שחור הרגיל שלה יש כיסוי ראש שמשווה לה מראה דוסי להחריד, אותי היא מורידה כמעט מיד. היא נראית עייפה ואפורה כלשהו. "מה קרה לרוחות שלכם? ההתקפה של האורגת בשבוע שעבר? צריכים עזרה?"

"המצב משתפר - הן כבר מתחילות לחזור. אבל תודה. בואי ניכנס." פרי הרוח אומרת ומובילה את הדרך פנימה. ואכן, ניתן לראות אזורים בהם הפרא משתקם וכובש שוב שטחים, וכמה רוחות של חיות מדבריות אופייניות מתרוצצות להן בשמחה.
"תרצי לשתות או לאכול משהו? שנעבור לפיזי? עדיף לא לשתות כאן." פרי הרוח מחווה על אחד המעיינות, שמימיו מנצנצים בשלל צבעי הקשת - שלשלאות מנופצות כנראה תזהה שמדובר בזיהום פרא.

"איך שנוח לך. כל עוד בטוח לדבר, פיזי או אומברה זה טוב. אני...אשמח למשהו לשתות. וכנראה גם לאכול. לא חושבת שזכרתי לאכול היום." המצח שלה מתקמט במחשבה על הנושא. "יכול להיות שהיה שוקולד בבוקר. וקפה של קפטריה, אני כמעט בטוחה שהוא היה תולע אבל הארנבים אמרו שאני בסדר."

השתיים עוברות לפיזי במקום נסתר המשקיף על חניון הקרוואנים של עין גדי, ופרי הרוח מתחילה ללכת לכיוונו. "אז מה שלומך?" היא שואלת תוך כדי הליכה.

"היו שבועות טובים יותר." היא מושכת כתף. "זו הסיבה העיקרית שרציתי לדבר איתך. איבדנו חבר להקה השבוע, המילה האחרונה, ראגאבש צעיר לילדי גאיה. אני לא יודעת מה מקובל בטקסי מוות בשבט שלכם, אז באתי להתייעץ. לא הרבה הכירו אותו בספט, אבל הוא היה גארו מסור עם לב טוב ונאמן לעקרונות שלו, ואני רוצה לחגוג את החיים שלו באותה אנרגיה שננקום את המוות שלו." הקול שלה נעדר רגש כמעט לגמרי.

ניתן לחוש את זעמה של פרי הרוח מתחיל לבעבע מתחת לפני השטח לשמע החדשות על מותו של אחיה לשבט, אך הוא נשאר תחת שליטה. "אני מצטערת לשמוע." היא אומרת בעצב. "לא זכיתי להכיר אותו באמת, אבל אני מאמינה לך. מנהגי השבט משתנים ממקום למקום - הוא היה אנגלי, נכון? אז אם את חושבת שזה מה שהוא היה רוצה, אולי כדאי לשלב מנהגים משם. אבל מה שחשוב באמת זו המהות, לא הפרטים הקטנים. טקס שיבטא את הערכים שלו ושל השבט, ויעורר השראה באחרים לכבד את מותו בחייהם."

"אני לא מכירה את המנהג האנגלי...אבל את הערכים שלו הכרתי, אפשר להנציח אותם. חמלה, אהבה, הגנה על החלשים, שמירה על גאיה..." היא שוקעת במחשבה לכמה נשימות ואז מנערת את עצמה. "תודה על ההשתתפות בצער, ועל העצה. אנחנו ננקום אותו, בסופו של יום. ונשתמש במורשת שלו כדי להגן על בני דם ועל בני אדם בסביבה שלנו. הייתי עושה טקס פיאני אבל - טוב, זה פחות מתאים. אולי נשיר משהו קטן."