ללקק את הפצעים: טריטורית שבט אחים אחרי ריצה 22.10

אחרי שחזרו מהריצה, חופש ביקשה מאנדרדוג רשות להישאר קצת בטריטוריה, עד שהפצעים שלה יחלימו מעצמם. 
במידה והוא הסכים, היא הסתלקה ונעלמה תוך כמה רגעים. 
כעת ניתן לשמוע רחשים משונים מתחת לרצפת הקראוון.

אנדרדוג ששומע את הרעשים ויחשוד מעט בהתחלה, יפעיל blur, ויתגנב בשקט לכיוון הרעשים.

זה נשמע כמו רחש של תנועה, אבל גם צליל רטוב מוזר. הוא מובל במהרה לבור קטן ליד שפת הקראוון, שנראה שמוביל לאיזשהו חלל קטן מתחתיו.

אנדי נכנס אל הבור בקפיצה ומציץ אל החלל הקטן הזה.

הלופוס נובח עליו בעצבנות, כאילו היה מוכן להופעתו שבריר שנייה לפני שהיא התרחשה. קל לזהות את הזאבה האפורה, בעלת הפרווה המדובללת, בתור חופש. הפצע המכוער באיזור הירך שלה חשוף כעת, ונראה שהיא הייתה באמצע להתעסק בו.

אנדרדוג שבלופוס נרתע מעט, אך אינו נבהל. הוא מתקרב אליה באיטיות. "מפריע?" הוא שואל, בעודו מחייך חיוך זאבי.

"לא מפריע." היא נובחת, ומתכווצת באופן שמסתיר את הרגל הפצוע שלה. "רק מרגיז."

"לא התכוונתי, גברתי." הוא אומר ומשתחווה קלות עם הראש - מעט בציניות. (אזכיר את היתרון animal magnetism)

היא נשכבת חזרה על הרגל, ומניחה לראשה לצנוח בכבדות על כפותיה הקדמיות. 
"לא רוצה להרגיז- לא מתגנב. יודעת אתה בא בכל מקרה. מריחה."

"חשבתי אולי איום. תמיד צריך זהירות." הוא אומר. "לא ידעתי את פה. איך פצעים? טוב יותר?"

"עוברים. לאט כי שיניים מגעילות. לא כואב.
מקווה אתה חכם יותר מקופץ על כל רעש בטריטוריה בלי בודק מה יש שם."

"לא קופץ. קודם בודק, מתגנב. פשוט זהיר... משרתים של תולע חכמים. צריך להיות חכם יותר." הוא אומר.
"אבל לא משנה. איך להיות חזרה בבית? כמו שזכרת?"

"לא. אחר. יש... השתנה..." נראה שהזאבה מתקשה לבטא את עצמה. היא עוצמת את עיניה ואוזניה משטתחות בריכוז, לסתה נפתחת ונסגרת כמה פעמים והלשון שלה עולה ללקק לה את האף. כשהיא מסיימת היא מניעה מעט את שפתיה וחושפת שיניים ולשון אנושיות למראה בתוך הפה הזאבי. 
"מה שניסיתי להגיד," היא אומרת בקול האנושי שלה. "זה שחוץ מזה שביבי עדיין ראש ממשלה כמעט הכל שונה."

"מה שונה?" הוא שואל בסקרנות.

"תראה, אני גרתי בתל אביב כל החיים. אתה צריך להבין שבשבילי פתח תקווה נראתה כמו סיביר. ופתאום אני מחפשת מרתפים לגור בהם בראש פינה? וצריכה כוח משימה פסיכי בשביל בכלל לחשוב על טיול לשוק הכרמל? די הזוי. פלוס, רוב מי שהכרתי כבר התחפף או מת או לא זוכר אותי. ולא לדבר על זה שאני בכלל מוקפת בחו''לניקים שלא יודעים מה זה שווארמה. והפאקינג בלובס נמצא בתוך בניין עכשיו?!"
הזאבה מזדעקת בקולה של גבי. זנבה נמתח בעצבנות.
"לפחות ארץ נהדרת עדיין רץ. באסה רק שהם כבר לא מצחיקים."

הוא מהנהן. הוא מרקין ראש לחשוב על משהו. מבטו מרצין. " מבין. תגידי, למה כל כך מעמיד פנים קשוח?" הוא שואל. לא בהתרסה, אלא בכנות.

"מה אני אעשה- מי שמתבכיין לא מזיין. אולי זו הבעיה שלך." אומרת חופש, בהחלט בהתרסה.

"אולי. אולי אני לא צריך דיבורים, רק מעשים. אולי את רק דיבורים - בלי מעשים." הוא אומר, באותה יללה חרישית אך רצינית.

"וואלה? היה נראה לך שאני כולי דיבורים בריצה היום? או כשהיית גור מושתן בדרזדן?"

"כל גארו יכול נלחם תולע. כל גארו יכול צועק על גור. לא אומר נפש חזקה. מקללת הרבה. צוחקת עלי הרבה. סימן לחוסר ביטחון." הוא מביט בה בחיוך קל. "מישהו צריך לקרוא ספרים לימוד שלך."

"מישהו צריך מוציא ראש מתחת של עצמו. אל תעשה עלי פסיכולוגיה בשקל זאנדר. גם אם היה לי חוסר ביטחון הוא לא היה העניין שלך. חוץ מזה, ממש נועז מצידך להגיד דברים כאלה."

הוא פולט יללת גיחוח מהירידה שלה. "בשביל זה יש ראגאבשים. אנחנו מלמדים, אומרים דברים נועזים, אומה מקשיבה. בתקווה. אבל אם נושא כואב... נעזוב. אני רוצה לחזק אותך. את יכולה מקשיבה, ויכולה מתעלמת. בחירה שלך. אני מלמד רק מי שראוי. אולי לא ראוייה."

"אני אקשיב אם תסתכל על עצמך לרבע שנייה קודם. או שזה לא חלק מהתפקיד של ראגאבש?"

"מסתכל על עצמי כל הזמן. האם חסר ביטחון?" הוא מביט בה ארוכות. פניו רציניות. "כמובן. זה למה מבין אותך כל כך טוב. אין שום בושה להודות. אומרים: להודות חצי דרך מפתרון."

"עכשיו אתה נשמע כמו AA. אני פשוט לא מבינה מה ההבדל בין מה שנראה לך שאני עושה לאיך שאתה מנסה להעמיד פנים שאתה לא נעשה כחול כל פעם שאתה רואה אד''וצ."