mending fences -6/12/19

היא מביטה בה לרגע אחד, המומה, ואז משפילה את מבטה בחדות אל תוך הבירה. משהו בו נהיה קודר להחריד כשהיא אומרת בשקט:
"אני מצטערת מאמי. אבל אני כבר לא יכולה להרשות לעצמי להאמין לדברים האלה."

אוון תסתכל עליה במבט עצוב אבל היא עדיין תנסה לשמור על חמימות
״הבנתי,״ היא אומרת עם מבט עצוב ותוריד את הסכין.
״אני לא אגרום לך להאמין במה שאת לא מאמינה . זה באמת פצע שאת סוחבת איתך... וזה לא משהו שקל לרפא. אבל גם אם יש קושי אל תיתני לזה לסגור ולפצוע לך את הלב.״

היא שותקת לכמה זמן, ואז נאנחת. 
"אני לא מבינה. איך אפשר שלא? איך אני אמורה לעמוד פה אחרי שכל כך הרבה אנשים דפקו אותי, אחרי שכל פעם שסמכתי על מישו הוא ניצל את זה כדי לתקוע לי סכין בגב ולסובב, ולא לסגור ת'לב? איך אני אמורה לא להגן על עצמי? מאיפה הפאקינג ביצים לתת לעוד אנשים את ההזדמנות לשבור לי את הלב?"

-----------מדלגות ליום שני, אחרי הסשן-----------
כמשגיעות לנקודת רגיעה אמורפית כלשהי, גבי חומקת מיד לפינה שקטה ופרטית ומדליקה סיגריה שהיא זקוקה לה באופן נואש.

אוון תשב ליידה במרחק של כמה סנטימטרים. כשגבי תראה רגועה יותר היא תשאל אותה
״אז
אילו קולות קראו לך בערפל?״ הטון שלה יהיה עדין בבירור לא דורש שגבי תענה עליו בעיקר אם היא לא מרגישה טוב

"בהתחלה שמעתי אותך." היא ממלמלת. "שזה ממש זין, כי זה הגיוני. אז היה נורא קל להאמין שאת באמת שם וקוראת לי. וברגע שהאמנתי לזה, היה הרבה יותר קל להאמין גם שאימא שלי באמת שם, וגם אסי וגורי."

כשגבי תציין שהיא שמעה אותה היא תסמיק לרגע קל
״אני לא ראיתי מה הערפל הראה לכם. רק את איך שזה השפיע עליכן...
את נראת חנוקה ממש....״

"באמת נחנקתי. הם סיפרו לי את הסיפור הכי זין מהחיים שלי בערך ואז שאלו אותי מה המוסר השכל. התשובה שלי לא הייתה אופטימית מספיק כנראה. אז פתאום היה מסביבי עשן כזה של סיגריות, אבל הרבה הרבה יותר מידי ממנו, והוא היה סמיך וכבד נורא. ממש הרגשתי את המשקל שלו מוחץ אותי. לא יכולתי לנשום."

״מה היה הלקח שלמדת מהסיפור הזה?״

"לא להפנות את הגב. תמיד להסתכל בשבע עיניים על כולם." היא נאנחת בשקט. 
"לא להאמין למי שאומר שאכפת לו."

״זה נורא ואיום...״ היא אומרת עם פנים חיוורות ומלאות רחמים
״גם סאלאח גם מה שעברת... אני יכולה להבין למה נפצעת כל כך קשה, גבי .
איך את מצליחה לחיות עם ככך הרבה פרנויה.״

היא לוקחת שאיפה מהסיגריה, עונה בקול רועד-
"זה לא תמיד היה ככה. לפני התרגיל המסריח של אנדרדוג באמת האמנתי בו. ולפני שגיליתי שהחברי להקה שלי מזדיינים כבר כמה חודשים האמנתי בהרבה דברים. וואלה החיים תמיד היו בעיני מלחמה, אבל האמנתי שעם האנשים הנכונים אפשר גם לנצח בה. מאז העולם כאילו דוחף לי לפרצוף כל יום שזה לא נכון, אבל גם שלהילחם לבד אני לא אצליח. אז אני לא יודעת איך אפשר לחיות ככה. בשבוע האחרון אני בקושי מרגישה כאילו אני בחיים. רק נחנקת כל הזמן מעשן של סיגריות. אבל אני גם לא יודעת איך אפשר לחיות כמוך. להסתובב וללטף פאקינג פגסוסים ולתת לבחורה שאת מכירה חמש דקות לראות חלקים פגיעים בטירוף בנפש שלך. כאילו כוס פאקינג אמק אוון, חבר להקה אחד שלך רצח את השני וחילל את הגופה שלו עד שהוא נהרג גם. זה קרה לפני שלושה חודשים. איך את מסוגלת להסתובב ולאהוב את כל הפאקינג עולם כשאת מבינה שבכל יום, בכל שנייה, משהו כזה נורא או יותר יכול לקרות? איך את מצליחה לחיות ככה?!"

אוון עוצמת את עינייה ומנסה לעכל את דבריה ואת הכאב של גבי. לאחר מכן היא נושמת עמוק ואומרת עם קול שלב.
״בזמן שהתאבלתי על המוות של אדם ומוצא אחרון היה צל מוזר שעקב אחריי בקיירן והמשיך להגיד לי שאני לא לבד. הוא לא דיבר על זה באופן מבהיל או מאיים אלא בשקט וברוגע. ומתישהו אני פשוט הבנתי שלא משנה עד כמה אני אאבד אני אף פעם לא באמת אהיה לבד - תמיד יהיו גארו שיבואו לעזור לי או שיצטרכו את עזרתי. אחרי הכל עם כל המחלוקות שלנו אנחנו אומה עם כל כך הרבה גארו שונים.
ולהיות ׳פגיע׳ לידם יכול להכאיב אבל זה גם יכול לקרב.

ואני גם זוכרת שבאותם שבועות אומללים - הסתכלתי על הנוף שהיה בקיירן ובכל מקום שונה ופשוט הבנתי עד כמה הבעיות האשיות שלי קטנות בהשוואה לטבע- למה שמחזק אותי, למה שדורש את הגנתי. והעובדה שכל המתחים והבגידות שעברתי כל כך קטנות בהשוואה לזה.. זה היה גילוי די מנחם.״ היא תגיד עם חיוך קטן.

״אז... ההבנה שאני אף פעם לא לבד... ושהטבע והדברים שעליהם אני מנסה להגן. אלו הדברים שעוזרים לי להמשיך לאהוב את העולם.
This world isn’t beautiful... therefore it is”

גבי שואפת ונושפת, בבירור מהרהרת עמוקות במילים. הכתפיים שלה מתכווצות קלות כשהיא נרגעת.
"או... אוקיי. נראה לי שאני מבינה. מה אני אגיד, יש סיבה טובה שאת בוגרת." היא נאנחת. "מצטערת שאני צורחת עליך. זה לא מגיע לך. לא עשית כלום חוץ מלעזור."

״אני סולחת לך גבי״ היא תגיד באותו קול מרגיע ואז היא תוריד צמיד מידה. הוא קלוע בחוטים עם המון דוגמיות.
״הצמיד הזה הועבר אלי מרוהאן שקיבלה את זה מרובין. זה צמיד שהוכן כדי לתת אותו לגארו שכרגע נמצאים בשפל - כי הוא מזכיר  שתמיד יש איתם משהו או מישהי שמלווה אותם. אני חושבת שהגיע הזמן שאת תשעי את קמע המזל הזה. וברגע שתהיי במקום יותר בטוח תעבירי אותו לגארו אחר שיצטרך אץ זה.

היא מביטה בצמיד בהלם לרגע ארוך.
"וואו. אוון. זה... זה מהמם." עיניה עולות למעלה למביטה קדימה. היא נראית קצת חסרת מילים, ובמקום לדבר פשוט מושכת אותה לחיבוק מגושם.
"זה... את... תודה שאת פה." היא אומרת, ומוחצת. "אוקיי?"

״אין בעד מה גבי... אני גם שמחה שאת נמצאת״

היא עוזבת אותה בבת אחת, ולוקחת צעד הצידה, מסיימת את הסיגריה שלה.
"אני... אממ... כן. אני גם נמצאת. לא הולכת לשום מקום וזה. אז, את יודעת, תתקשרי לפעמים. אם בא לך. אני... 
אני שמחה לדבר איתך."