2 ילדים בחצר הטבע 08.04

היא מתקרבת בלי לומר מילה.

אכילס נושם עמוק, כמו במדיטציה, מרוקן ראשו ומניח יד על הרוח
(מנסה לשתף אותה בזכרונות, רגשות, סיפור) רשאי?

כן.

בהתחלה הצלילים סביבים נרגעים כאשר הוא מדריך אותה לחלוק איתו את המדיטציה. "הקשיבי לקולי, התרכזי בו, התרכזי בהרגשה, שלי, שלך, מחשבות אני מנסה להעביר, תמונות מנסה להראות".
ניתו לשמוע את ליבו מפמפם בעוד עולם חדש מצטייר, טבע, יום בהיר, יער לבן, מלא עצים וציפורים מצייצות.
"האדם, האם הוא טוב? האם הוא רע?" (השאלה נשארת באוויר כרגע ללא מענה)
ארנב חום מקפץ לו בין שיחים בשלג אוכל מעט פירות יער.
"מה מפריד האדם מן החיה?"
חץ פוגע בארנב שנהדף מעט ממקומו, מדמם על השלג הלבן.
"כלים. האדם הינו בין החיות החלשות בטבע, אך בורך באינטליגנציה, יוצר עמה כלים"
ילדה עם קשת עץ פשוטה, לבוש פרווה ונוצות מתקרבת לארנבת, היא מביטה בה, דומעת בעצמה, מחבקת אותה חיבוק חם. אביה של הילדה איתה, מהנהן לה לאישור והיא נועצת את החץ בסיבוב, שמה קץ לחיי הארנבת שעינייה נעצמות.
"ראינו איום, אמרנו לא, לקחנו עמדה"
מתחילים לראות תמונות של מרחצי דם שונים, זאבים בלילה נכנסים לכפרים, שולפים משם בני אדם, הורגים ומדללים אוכלוסיות. תמונות אימה של היספו אל מול אדם ביער שנאחז שארית שפיותו לפני מוות.
"אימפרגיום אגדות מספרות היה. מאוחר יותר, אומה הבינה, טעינו".
רואים את האדם לאט לאט מתבצר מתוך פחד ורצון השרדות להתיישבויות רחבות, ערים, חומות נבנות, טכנווגיה מתפחת, האדם מגלה את הכסף (המתכת). בתוך היישובים צומחת מערכת חילופין של מטבעות, האדם נופל קורבן לשחיטות, תאוות בצע, רצח, חוקים, מערכות ועוד בעוד הטכנולוגיה מתפחת וערי אדם מכסים את העולם.
"אבל האם כך תמיד היה? האם רוע, שחיטות, יניקת הטבע, לקיחת חיים, הם כל מה שאדם מסוגל?"
התמונה מתשתשת במהירות, הזמן רץ אחורה חזרה לילדה והאב אל מול הארנבת, הם לוקחים אותה חזרה לכפר מאוד קטן ומצומצם של ילידים מקומיים (סגנון אינדיאני), אוהלי עור, נוצות, מדורה, על שפת נהר. סדר בכפר הוא מינורי, אך החיים שם בהרמוניה ושלווה. רואים תמונות של אנשי הכפר קוצרים תבואה קלה מחצר הטבע אך באותה מידה שותלים ומעניקים, כאלו שמתרחצים בנהר אך באותו הזמן מחלצים דג סלמון שנכלא בין אבנים שנסחפו עם הזרם. האב וביתו מכינים מזון מן הארנבת ובמהלך הערב הכפר נאסף סביב המדורה וסיפורים על הטבע והחי מסופרים, תודות לאמא אדמה נאמרות, הערכה מבוצעות כלפי הטבע, הרוח והחיים.
"אולי אנחנו דחקנו אותו לשם? אבל אם כך היתה הסטוריה, זה מה נשאר מאדם, מדוע לא ממשיכים נלחמים?"
התמונה קופצת לכפר הילידים שבסביבת הקאיירן שבו אכילס גדל. המספרים מעט גדלו, חוכמתם התפתחה אך דרכי המסורת, האהבה שלם לטבע, הרוח. היכולת ליצור בשביל להעניק חזרה, נשמרו. לא נכנעים לקחת מן הטבע מעבר לצרכי השרדות ואהבה. שומרים על טהרה ואהבה לאדמה.

"אדם התפרס רבות על פני גאיה, טמון בו פוטנציאל רב, אני לא יודע מה אומה חושבת ככלל, יודע גם אומה לא מייצגת מחשבה של רוחות, טבע עולם, חלק מגאיה. אבל יודע מה אני חושב. כמוני, מטיס, אדם, אולי לא נועד לעולם, אולי כן, אך אינו טוב או רע מטבעו. אך ליבנו בעל פוטנציאל השחטה, מנגד בעל פוטנציאל פריחה. אני מאמין באדם טמון הפוטנציאל לטוב, לאהבת גאיה, לתת ליופי שאת יוצרת מקום, משמעות עמוקה יותר. מאמין אני עלינו להלחם באלו המשחיטים לבם לרעה ולא לוקחים אותם מושא קורבן לדרכנו. מאמין צריך מלחמה באורגת, בכדי משיבים אותם לאיזון, לאהבת גאיה. מבקש ממך, להאמין גם"

"זה ממש מקסים!" היא אומרת ונוסף מן סומק ללחייה. "אתה מאוד חמוד אכילס."

הוא מגמגם את המילה "תודה" בהסמקה קלה, "חושב אני גם את, חושב גם את רוצה טוב, כמוני".
"אם מאמינים יחד, לא פוגעים באדם שלא חייב, מבטיח עוזר לך נגד אורגת משחיטה, מבטיח מנצחים עכבישה גדולה, מבטיח עוזרים לצורי, מבטיח מרקידים בניינים, אבל הכי הכי הכי חשוב... מבטיח חברים לנצח!" הוא מחייך חיוך רחב של התרגשות וציפייה ומושיט את הזרת של הכפה שלו קדימה אליה בשביל pinky swear

היא צוחקת, "אכילס, אני לא יכולה להיות חברה שלך לנצח. אתה תמות, אני אשתנה, נצח זה הרבה מאוד זמן. אנחנו נהיה אחרים ואולי לא חברים בכלל. אבל אם זה משמח אותך אני אהיה חברה שלך לנצח." היא עושה איתו את הפינקי סוור.

היא נוגעת בו, "תבין איך זה ממני":

אכילס מרגיש שהוא נכנס לחלום. העולם מולו זוהר, בצבעים שונים, האנרגיה סביבו כולה שונה. חדשה. מוזרה. אכילס בעצמו משתנה, במראה, בהרגשה, כאילו לא מטיס. הדבר היחיד שמחזיק אותו כמו שהוא, זאת הידיעה שזה לא אמיתי. זה חלום. הוא מבחין בצורות משונות, יצורים שאת המראה שלהם לא ניתן לתאר במילים, רק בהרגשות. חלק מהם מרגישים קשורים לבני אדם, חלק לא.

"זה הבית שלי. אבל גם לא שלי, הוא בית של חברים, וגם כבר לא בית. חלק אהבו בני אדם, חלק לא. לי לא היה אכפת. נקראתי לפה, לא פה ממש, אבל פה קרוב."

הוא רואה ילדה מתעוררת, במה שנראה כמו בור גדול. מאוד גדול. מאוד עמוק. המקום כל כך חי. רוחות המדבר שרות, נעות, פכפוך מים לוחש סודות מלמטה, האדמה נעה ברטט נעים, נותנת צבע. כל החול שם, כל כך צבעוני ומיוחד. הוא רואה איך כל סלע מסתיר חיה, איך כל עלה ועלה בעץ לוקח אור ומשנה אותו לכדי מזון. הוא מרגיש שהוא יכול לעשות את זה בעצמו. כל חיה, כל סלע, כל עלה, יש זמזום אחד אשר כולם שרים בהרמוניה. זוהי תחושה מדהימה.

הילדה צועדת למעלה למעלה והולכת למה שנראה כמו סיוט. שממה. מקום קפוא ומאובן. נשמעות צרחות של אדם זקן. ותחושת כאב עמוקה נגרמת, פחד חזק ממלא את ליבו של אכילס. פחד מלהיות כזה. מאובן. חסר יכולת להשפיע, לחשוב, לזוז, חסר חיים.

יש שם בני אדם, אין להם את הזמזום, יש ילדים, הוא מרגיש מהם זמזום, אבל חלש, כמעט ואינו נשמע. "בני אדם לא רעים, לא כולם. אבל זה שהם לא רעים לא אומר שלא צריך לשנות, הם יכולים להיות משהו כל כך הרבה יותר טוב." בן אדם, אחד הופך לעץ מזמזם, אחר לחול, אתה רואה שועלה יפייפיה ומרגיש משהו מאדם בה.

"שינוי זה טוב. אני נולדתי מחלום של בני אדם, כשאסיים את המשימה שלי אשתנה למשהו חדש. זה טוב. זה כייף. לא רוצה להיות קפואה. רוצה להשתנות."

"אני רואה" הוא אומר באיטיות, דומע קלות "קשה מבין בשבילי, אבל רואה". נראה שהוא רוצה לתת לה חיבוק קל.

"אולי, אולי, אפשר שנינו מרוצים, דרך אמצע שווה, שינוי טוב, מסכים, אבל שינוי צורה, במיוחד אדם, מהותי. מתנה גדולה גאיה נתנה, רצון חופשי, אדם רוצה משתנה, אני לא עומד בדרכו. אם שינוי טוב לגאיה אני תומך. יש אבל אדם, צריך רק שינוי אופי, מחשבה, לא כולם צריכים או רוצים שינוי צורה".

היא נותנת לו חיבוק חזק. "תגיד מה אתה רוצה שאני אעשה. שאני אוכל להבין. אני אולי אעשה. אולי לא. אולי גם וגם. אני מוכנה ללמוד."

"אם משנים אדם להיות חלק יפה מטבע, יבוא אדם חדש, יהרוס טבע חדש. אם משנים אופי אדם לדאוג לטבע, כמו לפרח נותנים מים, דבר יפה פורח.
אני רוצה משנים אופי אדם, משנים איך מרגיש כלפי טבע כלפי גאיה. מזכירים לו אהבה, יופי, נתינה. אני רוצה ממשיכה מה באת לעשות, מגינה על צורי, מכאיבה לאורגת, מנצחת אויבים, יוצרת בורות, אבל בלי אדם בפנים, יחד לומדים איך משנים אופי אדם לדאוג לבורות, לטפח, להבין נתינה לעומת לקיחה. יכולה עושה? או לומדים?"

"אני לא יודעת איך. אני פשוט יוצרת בורות. לא יודעת מתי אדם נמצא."

הוא נראה חושב רגע על פתרון ומציע "אפשר עובדים יחד. את מרקידה בניינים, אני אומר לך מתי אין יותר אדם, את יוצרת בור"

"לעבוד יחד, רעיון טוב." היא אומרת בחיוך, "אבל מה אם תמיד יש בני אדם? הם לא אוהבים לזוז."

"להקת גארו טובים מזיזים אם צריך" הוא מחייך אבל אז נראה חושב על משהו ומשתף,
"אפשר גם מתייעצים עם חד קרן או מבקשים עזרה, חושב אני הוא יהיה מוכן עוזר לנו"

"לא אוהבת חדי קרן. אוהבת סוסי פוני." היא נהיית רכובה על סוס פוני. "רעיון טוב. אני אעשה את זה. צריכה לעשות מהר, לקראת משימה. אכילס, אפשר מזכרת ממך?"

הוא מהנהן ומפשפש בפרווה שלו. הוא מוציא משם חלוק נחל לבן עם גביש של קריסטל ספיר עליו.
"מצאתי בנהר בבית שלי כשגדלתי, אדמה נתנה לי אוצר, שמרתי, טיפחתי עכשיו מחזיר לך, לבורות, לאדמה. קחי" הוא נותן לה.
"לפני הולכת רציתי שואל. חושבת יכולה להשיב לי דברים קברת בבור איפה מצאנו 'כנפי מבטחים'? היו שם דברים אולי יכולים עוזרים לצורי, עוזרים לנו. אני יכול נותן לך מדברת עם מלך אוזני חמור אם תרצי גם"

היא נראית מתלהבת מהקריסטל מאוד ומתחילה לפשפש בפרווה של אכילס בתקווה שזה יוציא עוד הפתעות, נראה שהיא מתאכזבת למדיי שיש לה רק שיער. ואז היא חוזרת להתלהב מהקריסטל ביד שלה. "יכולה! אבל זה ייקח לי זמן, יש לי את המשימה שלי לעשות. אני אביא לך אותם מתישהו, בסדר?"

הוא צוחק שהיא מפשפשת לו בפרווה, קצת מדגדג אותו אפילו
הוא מהנהן שמח ומרוצה "תודה חברה!"
"פעם הבאה פועלים יחד! בהצלחה במשימה!!!" הוא מנופף לה לשלום בעודו רוחבת הרחק משם על פוני אני משער?

הוא מעופף ואיפה שהוא הולך הוא מותיר אחריו שובל של קשת.