6.9 מלשינים דוקר בגאיה נודר

"הם בני אדם. לא כלים לשימושנו." היא אומרת. "לתצפת ולרגל גם רוחות יכולות. האנשים האלה סבלו הרבה ומגיעים להם חיים טובים יותר. זו המטרה שעומדת לנגד עיני כרגע, לא התועלת שהם יוכלו להביא לי."

"אם הערפד הזה או אחר מהקמרילה של גוש דן יעשה את זה לבני אנוש אחרים בכפר סבא או כל מקום אחר בישראל בו נרוץ ולא נוכל לזההות את זה זה יפול תחת ההגדרה של קרתה 'פעם באה'?" הוא ישאל וניכר שהוא לא מתכוון להתריס אלה להבין

"אנחנו גארו. אנחנו לוחמים. זה התפקיד שלנו, ובורכנו בכל מה שנדרש כדי למלא אותו בלי לנצל בני אדם." היא אומרת וניכר שהיא מאמינה בכך בלב שלם.

הוא יקווץ גבות לא מבין מאיפה זה הגיע "אני חושב שאת בוחרת לא להבין את הפוטנציאל הגלום בשימוש בגרעין קטן מהאוכלוסיה האנושית למען האוכלוסיה האנושית" הוא אומר ברצינות רבה בקולו אין שמץ של ניסיון לעלוב, הוא ישלוף פתק ויתחיל לרשום בו תוך כדי שידבר "החברה האנושית חולה. היא בהרבה מקרים חולה במחלות שמצריכות כוח של לוחם בכדי לפתור אותן. אבל לפעמים כל מה שהחברה האנושית צריכה היא חוסן פנימי- המחשבה של ליצר חוסן פנימי בעזרת גארו שאינו חיי שם יום יום שעה שעה זה ראיה גאוותנית. וכזו שתייצר המון חזיתות ומלחמה איפה שהיה אפשר להקדים את הקרב במעשה קטם הרבה יותר" הוא עוצר "האנשים הללו לא הפכו להיות שקיות דם ומשרתי ערפדים בגלל שהם חלק חזק מחברה בריאה. הם הפכו למה שהם בגלל שהם חלק חלש מחברה מוחלשת שלא אכפת לה מהם. תוציאי מהם את שאריות הרעל הערפדי שבמערכת שלהם ותשחררי אותם אז את משאירה בן אנוש חלש חולה וחסר מטרה בתוך שול של חברה חולה." הוא יעצור לרגע ארוך ויבחן את פרי הרוח "מתי בפעם האחרונה יצא לך לחיות עשר שנים בצינור ביוב? מתי מת לך בידיים מישהו שהיה חולה בשפעת? מתי הרגשת את הייאוש של להיות רעבה ושיבעטו בך ברחוב כי את ברחוב? או את הרגשת את הזעם על כך שסופרמרקט החליט לשים מנעול על הפח בו הם זורקים את המזון הפג תוקף שממנו היית אוכלת פשוט כי לך תזדיין יא עני מסריח" הוא יעצור ויביט בך "איפה שיש איתנות התולע לא יחדור. איפה שיש תנועה, יוזמה סתגלנות ונחישות האורגת לא יכולה לטעת את הפחד המקבע וקוטל הבינה" הוא עוצר שוב "את רואה ניצול איפה שאני רואה מערכת חיסון. אני מתכוון להמשיך ולטפל בבני האנוש שהסכמנו שהם אחריותי עד שיהיו מחושלים ובעלי המטרה הזו בליבם, אחרת הדבר יהיה שקול ליצירת חולשה בשכונה אליה הם יחזרו. גרעין של קהילה בשכונות האלה הוא בין עשרה לעשרים אנשים אם לטוב אז לטוב ואם לרע אז לרע." יעצור ויסיים סוף סוף לרשום יגיש לך את הפתק
הפתק:
אם גרעין זרעת בטח
'לוי בן לא זוכר תשם שלו'

אִם גַּרְעִין זָרַעְתָּ, בְּטַח!
עֵץ נָטַעְתָּ לֹא לָמָוֶת
בַּל תִּדֹּם הַלְמוּת מַקָּבֶת,
רַד אֲנָךְ עַל הַנִּדְבָּךְ.

וּלְבֵנָה עַל לְבֵנָה נַנִּיחַ
עַד נַגְבִּיהַּ הָאָרִיחַ,
כֵּן תֶּחֱזַק, תֶּחֱזַק הַלְמוּת מַקָּבֶת,
עֵץ נָטַעְתָּ לֹא לַמָּוֶת –
הֵן גַּרְעִין זָרַעְתָּ, בְּטַח!
הֵן גַּרְעִין זָרַעְתָּ, בְּטַח!

פרי הרוח קוראת את הכתוב בפתק. נראה שדבריו של המכרסם נגעו בה מאוד, והשיר גם. היא שותקת לרגע ארוך ולבסוף אומרת "אני מבינה אותך עכשיו."

"טוב" הוא יאמר ויתן למילה לעמוד באוויר לרגע, "תה?"