10.6.2020- סקטץ, ורנסנס

"שנה וארבעה חודשים, ושלושה חודשים שלשום." היא מחייכת. "בן ובת."

"יש להם אמא ממש באדאס.
אישית אני עדיין לא בשלב ללהקים משפחה. קצת בדילמה לגבי זה כי אני הייתי רוצה שהילדים שלי יהיהו בסביבה בטוחה. אבל גם באחת שבה הם לא לכודים..."

"את עוד צעירה, לא? בגיל, כלומר. אין לנו באמת חובה להתחיל להפיק ילדים ברגע שהביולוגיה מאפשרת."

"אני מניחה שיש גם את זה." היא תגיד עם חיוך נבוך

"גם אמא ואבא שלי היו יחסית מבוגרים כשנולדתי. הם רצו שיהיה להם מספיק כדי שאני אהיה בסדר מבחינה כספית.

וחלק מהענייו הוא שאם אי פעם תהיה לי משפחה לא הייתי רוצה שהיא תחייה בתוך קורי האורגת- אני סבלתי ממנה די והותר.
וכרגע סגנון המחייה שלי הוא לא אחד שאני חושבת שמתאים לכל אחד... אני רגילה לחיות ברחובות והסיבה היחידה שאני לא עושה את זה כרגע היא שאין בכלל הומלסים בראש העין..."

"אין מה לרוץ עם זה, אם אין מסגרת תמיכה. לגארו קשה לגדל ילדים, מעבר לזה שאנחנו מסכנים אותם, זה מסיח את דעתנו מהמלחמה. לא הייתי עושה את זה אם לא הייתה לי רשת תמיכה של בני דם לעזור איתם. וקורי אורגת זה רע, אבל ילדים קטנים צריכים קצת אורגת בחיים. שגרה זה לא רע עבורם."

היא מהנהנת
"ברור. אם אני לגמרי הייתי שונאת אורגת לא הייתי גרה בעיר.
אני פשוט הייתי רוצה שהם ילמדו לא להקלע בתוכה."

"ברור, וזה עניין של חינוך. כשיהיו לך גורים, אם תגיעי לזה, חשוב לדאוג שיחנכו אותם לחופש, לחשיבה עצמאית, לאהבה לגאיה. לתת להם לגדול אצל בני אדם רגילים מקשה על זה - כמו שאמרת, עוני, בורות, חיפוש של ריגושים זולים ובריחה ממציאות לא נעימה." נשמע שהיא יודעת טוב מאוד על מה היא מדברת.

"כן. אף אחד מההורים שלי לא היה גארו בעצמו. זה בהחלט הקשה על החינוך שלי לפחו בהתמודדות עם האורגת"

"אמא שלי - אם היה בה דם גארו, לא היא ולא אני ידענו מזה. אבל דווקא שמחתי להשתחרר מהקיבוע האנושי, החיים שהיו לי לפני השינוי לא הבטיחו הרבה. חיים קצרים ומוות אלים, כנראה. או שיעמום נצחי כמו שאר האנשים בעיירת הכלום שבה גדלתי. מצב שבו מוות בגיל צעיר נראה עדיף איכשהו. כגארו, לפחות אם אני אמות צעירה זה יהיה למען מטרה טובה."

"ואת גם תתגלגלי הלאה אז יש גם את זה.
"אגב בגלל שאת כסופת ניבים לא היית מחובורת לlineage שלך באופן מיוחד כזה? זה מה שהבנתי שמאפיין את השבט"

"רוב המורשת שלי מתה לפני שנולדתי או כמה שנים אחרי, בלי שפגשתי אותם. אני מכירה יותר קרובים מתים בתור רוחות אבות שבקשר איתי מאשר קרובים חיים שהם גארו." היא מסבירה בקצרה.

"קשוח." היא אומרת בפשיטות
"ואני מניחה שלהכיר אותם בתור רוחות אבות זה שונה מלהכיר אותם כשהם חיים ונושמים. אבל גם אני לא הכרתי את רוב המשפחה שלי. יכול להיות שאחד מהאנשים מהמשפחה הרחוקה שלי היה גארו."

"תמיד אפשרי. לפעמים דם חלש מתעורר כשיש משהו חשוב שגאיה צריכה שייעשה. אולי יש לך מטרה גדולה ונעלה עבורה." היא מחייכת. "ואם לא, עדיין זכית לראות יותר להועיל יותר מרוב בני האדם, וזה גם טוב."

"ייפ" היא אומרת

"תגידי, את רוצה להלחם עוד פעם ברחבה? היה כיף פעם קודמת"

"אני תמיד בעד אימון ידידותי." היא מסכימה ומתחילה להתמתח תוך כדי דיבור. "אבל תהיי עדינה איתי, העכביש הזה היה כמו מכבש ואני עוד קצת שבירה בקצוות." היא בבירור לא מתכוונת לזה ברצינות.