סבא רעם והנחש (קולקי וויקטור), יום שבת בערב, 12/1

ויקטור נכנס לקיירן לפני שעה קלה, הוא לובש מעיל גדול המכסה את גופו וצווארו, אדון הצללים נשען על מקל הליכה עשוי עץ. מבטו סוקר את הקיירן.

הוא משוטט לו בחשכה בפנאן זמן מה לפני שהוא רואה משהו. מבטו כנראה חלף על פני זה ללא עיכוב כמה פעמים, אבל הפעם, משהו באור הירח הגיע על זה, וגרם לשני בוהקים עוצמתיים ולא טבעיים ממאחורי הסלע.

אדון הצללים שנראה רגוע מזדקף מעט. הוא הולך בהליכה רגועה, אך בעלת יציבות גדולה לעבר הדברים הבוהקים. סקרנות קטנה בעיניו.

האורות ממצמצים בבהלה, אך עד שהדמות הערפילית נסוגה אל מאחורי העץ, ויקטור כבר יכול היה לראות אותה. כשהוא מתקרב עוד, הוא יכול לזהות שמדובר בגורה החדשה של גרינפינגרס, שמנסה להתחבא ממנו בחוסר הצלחה.

ויקטור מסתכל על הדמות בעיניין לזמן מועט ואז הוא מתיישב על הרצפה. הוא אומר בקול רגוע עם הילה של חמימות שמופנה לקולקי אבל הוא לא מביט לכיוונה כשהוא מדבר "אני מכיר הרבה גארו ורוחות שאוהבות להתחבא בצללים, אם את מעדיפה את החושך אני אבין אותך. אשמח רק לדעת את שמך"

דממה נשמעת לכמה רגעים, ואז קול מעט חושש אומר-
"סהר."

ויקטור נראה מעט מסוקרן אז מדבר בשקט בקול מעט מתנגן "סהר, ירח, לבנה *מילה ברומנית*, שם ייצוגי, מרשים. למעט גארו יש שם פרטי מייצג, לחלק קצת יותר גדול כמו לי יש שם משפחה מייצג, אני מדם פורטונה, או 'סערה' בשפת הארץ הזו"

"זה לא השם האמיתי שלי." לוחשת הצללית. "המשמעות של השם האמיתי היא 'כסף'. למה קוראים לך סערה?"

ויקטור נראה קצת מבולבל אבל מתעניין הוא אומר ברוגע "אז איך תרצי שאפנה אליך?" הוא מחכה קצת ואז אומר "אני בא ממשפחה מאוד מכובדת של אדוני צללים, אני לא בטוח מתי השם התקבע אבל זה כבר קרה לפני המון דורות, אם היינו באומברה היית מבינה יותר טוב, יותר קל לראות את הברכה שלי שם"

"סהר זה השם שלי כאן." היא אומרת בשקט. "איך נראית הברכה שלך?"

ויקטור מחייך ואומר בקול סיפורי " ברקים עוברים על גופי,שזורים בשיערי, חיים בעיניי. אם תסתכלי לי בעינים תוכלי לראות סערות. יללתי משולבת ברעם"

הצללית נראית סקרנית, לפחות עד כמה שצללית יכולה להיות.
"למה זה ככה?"

ויקטור מחייך ואומר ברוגע " בקצרה, סהר. גארו בכיר בשם 'להק נוצות' עשה עסקה לפני בערך מאה שנים עם רוחות הסערה של סבא רעם בכבודו ובעצמו. שנולדתי קיבלתי את ברכתו כמו שהעסקה הנבואית קבעה. אני אספר לך יותר בעתיד " ויקטור מחכה קצת ומסתכל על הצללית . הוא מפשפש בכיס המעיל ומוציא שקית מקופלת של פריכיות שוקולד. הוא מוציא אחת ומכניס לפיו.

צליל רחרוח כללי נשמע מכיוון הצללית כשהפריכיות מופיעות.
"אז אתה ילד של רעם?"

ויקטור מסתכל על הצללית ופותח את השקית לכיוונה הוא מחייך ואז מוסיף ברוגע " כל אדוני הצללים בני השבט שלי רואים את עצמנו כבניו של סבא רעם. אבל אם השאלה מתייחסת להאם אני בן לרוח אז התשובה היא לא. דם אדוני הצללים זורם עמוק בעורקיי. מה איתך סהר? מה הדם שלך?"

עוד רחרוח נשמע, מעט רם ומלא כוונה יותר- אך שום יד לא נשלחת לגבות אותו.
"דם של נחש, אוקטנה ו'רואה מבעד לאפלה'." היא אומרת בשקט. "למה קוראים לו ככה?"

ויקטור מגיש את השקית קדימה הוא אומר בקול רגוע " זה טעים כדאי לך" ואז הוא מוסיף " למה קוראים למי ככה?"

היא מהססת לרגע ארוך, ואז יד קטנה נשלחת קדימה באיטיות וזהירות, כמו חתול רחוב שמתקרב לקחת אוכל מיד לא מוכרת. היא מושיטה אל תוך השקית, לוקחת פריכית אחת וחוזרת במהירות למחבוא.
"לסבא רעם. למה סבא."

ויקטור מגכח בחובה ואומר בקול רגוע " את גורה חכמה סהר. השבט לא בחר בשמו של סבא רעם, אך הוא לא תמיד היה ידוע ככה. לשמות יש משמעות אבל לא תמיד היא על פני השטח" ויקטור חושב קצת ואז אומר "אדוני צללים שונים יכולים לראות זה אחרת, אבל אני חושב שסבא הוא ראש המשפחה, הוא האחד שיש לו את הידע והניסיון להדריך את המשפחה, להוביל אותנו. סבא רעם הוא אדון הסערות. אם יש לך סבא את יודעת שלפעמים הוא נראה מאיים ומרוחק, בגלל כוחו הרב. כך גם סבא רעם נראה לפעמים לשבטים אחרים. אבל אם אתה מתעמק אתה רואה עוד צדדים, גשמי הברכה שמטהרים, מרפאים ומנקים. הצד החם שיש בכל סבא."

לאורך דבריו, הגורה מגיחה מעט יותר ומעט יותר מן הצל, עד שניתן לראות את פניה המוקסמים. היא מהנהנת, ונראית כאילו היא באמת באמת מבינה את דבריו. עד המשפט האחרון.
"לא בכל סבא." היא אומרת בביטחון.

ויקטור מסתכל על הדמות החדשה הנשקפת לפניו הוא מחייך אליה ואומר ברוגע ובחום "שלום סהר. אני ויקטור מדם פורטונה, תיאורג' לאדוני הצללים חבר בלהקת מטרופולין וחבר בספט ישראל. בן חסות של מאור שמיים שחור" הוא נותן למידע לחלחל ואומר ברוגע" יש לך סבא בלי הצד הזה?". הוא מקרב לעברה את השקית אחרי שהוא לוקח עוד פריכית עם שוקולד

ההכרה שלו בקיום שלה מרתיעה אותה מעט, אך היא נשארת פחות או יותר באור.
"אני קולקי, סהר, בתו של נחש, שאמאנית גורה לדם אוקטנה, תחת חינוכו של באולטאי גרינפינגרס. וכן."
היא עדיין מחזיקה בפריכית מקודם, ומרחרחת אותה בזמן שהוא אוכל אבל לא אוכלת בעצמה עדיין.

ויקטור חוזר להסתכל אל האופק הוא אומר בקול מהרהר " בתו של נחש, אני מבין עכשיו." הוא אומר בקול רגוע אל החלל " עוד גארו בישראל, מצויין"

ברגע שמשקל המבט הישיר מוסר מכתפיה, הגורה נעשית הרבה יותר קלילה. היא יוצאת מעט יותר אל תוך האור, מביטה גם היא אל האופק.
"חסרים?"

ויקטור נאנח " יש עוד הרבה עבודה בישראל, גארו טובים שילחמו למען גאיה בארץ הזו יעזרו"