סבא רעם והנחש (קולקי וויקטור), יום שבת בערב, 12/1

ויקטור אומר ברוגע " הם ילדים, הם יודעים שהבובה יכולה להיעלם. אבל לרוב הם יודעים שזה יחזור אליהם, או שהם יקבלו משהו במקום. קשה להם להבין עד הסוף קונספט של אובדן. "

היא חושבת על זה לכמה רגעים.
"איך יודעים שאתה מבין את הקונספט של אובדן?"

ויקטור נאנח ואומר ברוגע " אני לא יודע אם אפשר להבין אותו לגמרי. אבל אני חושב כשאתה מבין שמשהו נעלם ולא יחזור בלי המון עבודה קשה או אף פעם לא יחזור אז אתה מבין אובדן. "

היא חושבת על זה שוב. הפעם באופן מעט קודר יותר.
"אתה חושב שאתה מבין?"

ויקטור מהנהן ואומר בקול שקט " אני מבין אובדן"

"איך?"

ויקטור אומר בקול שקט מעט קודר " איבדתי דברים בחיים סהר, דברים שלא אוכל להשיג בחזרה או שאצטרך לעבוד מאוד קשה כדי להשיגם בחזרה, אבל את חלקם באמת לא אוכל להשיג בחזרה,"

"תסכים לספר לי?" היא שואלת בקול חרישי.

ויקטור מניד בראשו קולו קודר וברור מאוד " עוד מוקדם מדי. אל תנסי לשכנע אותי היום סהר. זה לא יקרה"

בקושי נגלה לעין, היא מהנהנת ונותרת שקטה.

ויקטור מסתכל על החלל ואומר ברוגע בשקט " מה את חושבת על גרינפינגרס?"

"ריה הוא חכם מאוד."

ויקטור מהנהן ואומר ברוגע " אני צריך להכיר אותו יותר."

"גם אני."

ויקטור אומר ברוגע אל האוויר "יש לך פוטנציאל טוב רק אל תשכחי את המטרה סהר." הוא נראה בוחן את המקל הליכה שלו ואז מביט בסהר השואל אם היא רוצה לשאול עוד משהו או להוסיף משהו.

"אף פעם." היא משיבה, ברצינות וקור פתאומיים.

ויקטור מחייך חיוך מרוצה. הוא מתרומם עם המקל הליכה לעמידה. נראה שלא קשה לו לעמוד הוא יציב.

היא נעמדת גם, זקופה מולו בהבעת כבוד.

ויקטור מחייך אל הגורה ואומר לה "להתראות בנתיים בהצלחה". הוא מביט עוד כמה שניות בגורה הצללים זזים כדי לכסות אותו כשהוא מתחיל ללכת מהמקום לאט ; כאילו מאפשר לגורה להוסיף דבר מה אם תחפוץ.

הגורה שותקת, ורק מביטה בדמות המתרחקת בהערכה.

הצללים מכסים לאט את ויקטור ההולך בהליכה זקופה ויציבה. עד שבשלב מסוים ויקטור נעלם בניהם.

*סוף שירשור*