שיחה עם חברות ותיקות. 3.1 (דימפנה+רוהאן)

דימפנה מסיימת אימון במטווח בקיירן, והולכת לחפש את רוהאן אם היא באיזור.

רואהן הולכת בקיירן, בדרכה אל המטווח שדימפנה בדיוק יצאה ממנו.

"או, בדיוק מי שחיפשתי." דימפנה עסוקה בלנקות כתמי גריז מהידיים שלה באמצעות סמרטוט לא מאוד נקי. "מה שלומך? קיוויתי שתהיי כאן ולא בטריטוריה שלכם."

"די טוב האמת" היא אומרת עם חיוך. "איך את? איך ההתאקלמות בארץ?"

"לאט לאט, מסתדרים." דימפנה מחייכת קלות. "סך הכל נחמד כאן, אפילו שקצת יותר גשום משציפיתי. קיוויתי, יותר נכון. אבל באר שבע קרובה מספיק למדבר שאין שם הרבה גשם, ולא קר מדי. בחוץ במדבר יש המון כוכבים, זה נהדר." העיניים שלה נוצצות. "אני מקווה שבקרוב נמצא לנו טריטוריה ונוכל להתחיל לעבוד בצורה קצת רשמית יותר, לא כאורחים."

"המדבר יפיפה, וכמו שאמרתי כשהייתי אצלנו, אני די אוהבת אותו. אני שמחה שאתם מתכננים למצוא טריטוריה בדרום"

"כן, גם אני שמחהץ הצפון כבר נראה קצת צפוף בלהקות, וז גם ככה מדינה קטנטונת ושורצת תולע. איך אתם מסתדרים כאן? זה נורא שונה מהבית, בכל זאת. קיאן לא מתחרפן באופן קבוע מזה שהאורגת בכל פינה ותחת כל עץ?"

"הוא לומד להתמודד, בריצה הראשונה שלי ושלו פה הוא נכנס לפרנזי כי היינו בעיר. טוב שאנחנו גרים באזור עם פחות אורגת"

"פרנזי, באמת?" דימפנה עושה קול של שריקה כפי שעושה רק אדם שלא מסוגל באמת לשרוק. "כלומר, זה לא לגמרי מפתיע אותי. הוא תמיד היה אנטי-אורגת וקצת...טוב. בעייתי כלשהו." היא נשמעת חצי מתנצלת. "אבל היי, אתם שורדים בינתיים, כנראה שאתם עושים משהו נכון מדי פעם."

"אני גם לא אוהבת אורגת במיוחד, אבל מתמודדים. וכן, כרגע אנחנו מסתדרים." רואהן אומרת , מתעלמת מההערה על קיאן.

[בואי נאט קצת, אני רוצה לראות איך נסגרת הסצנה של איילין וקיאן לפני שנתקדם אם זה בסדר]

[מתנצלת על העיכוב, נראה לי שאפשר להמשיך]

"עכשיו שאנחנו כאן, תקראו לנו אם אתם צריכים עזרה? אתם די משפחה, והמקום הזה מלא בסכנות לא צפויות. נראה לי שאתם לוקחים אולי הרבה מהן על עצמכם, לא?" היא לא אומרת 'יותר מדי', אבל הטון שלה מציע את זה.

"הצלחתי לשכנע את קיאן להקטין את הטריטוריה משמעותית כרגע, אני מקווה שזה ישפר את המצב" רואהן אומרת בעייפות. "אותו דבר לגביכם, אם אתם צריכים עזרה במשהו, תקראו לנו."

"זו התחלה טובה, לצמצם טריטוריה." דימפנה מהנהנת. "וכמובן, אתם תהיו הכתובת הראשונה שלנו לעזרה כשנצטרך." היא מהססת לרגע. "הכל בסדר? את נראית עייפה."

"זה כלום, סתם מאז שהגענו לפה אני לא יודעת מה קרה לקיאן." רואהן מתוודה בקול שקט. "אנחנו מתווכחים מלא, הרבה יותר מפעם"

"אולי כי עכשיו שאתם לבד, את הקול היחיד שאומר לו לא? כבר אין לכם בכירים והורים וכל שאר מי שיכול לרסן אותו. אז זה נופל עליך, והוא מעולם לא היה כזה קל לריסון..."

"יכול להיות, לא יודעת... אני שונאת את זה"

"אני מצטערת." דימפנה מהססת לרגע, ואז מניחה יד על הזרוע של רוהאן. "אולי עכשיו שאנחנו כאן נוכל לעשות דברים מיחד, לקרקע אותו קצת. ברמה החברתית, שזה יהיה קצת יותר כמו הבית. אולי זה יעזור."

"אולי" רואהן אומרת אבל לא נראה שהיא מאמינה בזה יותר מידי. "תודה בכל אופן."

"יהיה בסדר. אם את לא תסדרי לו את הראש, המציאות כבר תעשה את זה בסוף." איכשהו, המילים לא נשמעות כמו הבטחה לעתיד טוב יותר, יותר כמו השלמה עם עתיד לא כזה מוצלח בכלל.

"השאלה היא כמה זמן זה יקח" רואהן אומרת בשקט. "אני ממתנת אותו לרב אבל זה קשה."

"אני בטוחה. והשאלה היא גם כמה זה יכאב כשהוא ילמד, והאם הוא ישרוד את השיעור." היא חושפת שיניים אנושיות לרגע, "בכל הכבוד למחנך שלו, אם הייתי פוגשת אותו הייתי עושה כל מאמץ לדפוק לו מכות."

"אני לא בטוחה שזה קשור לזה בכלל. אני לא יודעת, הוא אף פעם לא היה ככה." היא אומרת ונשמעת אובדת עצות.