אשלין+רוהאן

אשלין נתקלת ברוהאן בקיירן שוב - כמה נחמד!

רואהן מחייכת אל אשלין ומנופפת אליה לשלום. "היי הפסקת חשמל, מה שלומך?"

"בסדר. איך את?"

"דיי טוב האמת, מתחילה להתרגל למדינה הזאת"

אשלין מחייכת אליה. "אני שמחה לשמוע."

"איך ההתאקלמות של הלהקה שלך? אני מקווה שהמעבר היה להם יותר קל ממה שהיה לי"

"הם מסתדרים בינתיים - אבל יש הרבה דברים שצריך להתרגל אליהם... זה לא נורא אם זה לוקח קצת זמן."

"נכון.. היה לי הכי קשה להתרגל לכמות ערים שיש כאן"

"אין הרבה ערים באירלנד?"

"לא באזור שהגענו ממנו. גדלתי בכפר קטן ליד יער"

"נשמע נחמד. אני גדלתי בעיר של ארבעה מיליון תושבים. בעיר הכי גדולה בישראל יש פחות ממיליון. "

עובר ברואהן רעד מהמחשבה על זה. "נשמע..." היא עוצרת, מנסה למצוא איך לסיים את המשפט. "פחות נחמד".

"נכון." אשלין מסכימה. "אני אוהבת ערים. אבל אני לא מתגעגעת לLA. "

"קשה לי עם ערים, עמוס מידי ורחוק מידי מהטבע. מה הייתה הבעיה שלך עם LA?"

"חרא אנשים." אשלין עונה בפשטות ואז שואלת "מה את יודעת על הוליווד?"

"כלום פחות או יותר"

"זה המרכז של תעשיית הקולנוע בארצות הברית - מפיקים שם סרטים." אשלין מסבירה. "מקום מטורף."

"ראיתי פעם כמה סרטים, אבל לא שמעתי על מקום שמכין כאלה"

"אז זאת הוליווד - מלא כסף, מלא בולשיט. זה אחד הדברים שאני אוהבת בישראל. האנשים פה אמיתיים."

"אני חושבת שאצלנו כל האנשים היו אמיתיים, קשה להיות מזויפים מול אנשים שגדלת איתם כל החיים. הוליווד נשמעת קשוחה, בגלל זה הגעת לכאן?"

"לא, הלהקה שלי נשלחה לכאן מספט הוליווד," אשלין אומרת וממהרת להבהיר "שהוא ספט נפלא."

"למה שלחו אתכם?" רואהן שואלת, יש קצת חשש בקול שלה.

"החלטה של זקני הספט - יצאה קריאה לספטים ברחבי העולם לשלוח לכאן להקות. החליטו שנועיל כאן יותר."

"לא העדפת להישאר בבית?"

"זו לא היתה החלטה שלי. אבל האמת שהתלהבתי מהרעיון - ספט הוליווד באמת נפלא. הכל מסודר. עובד כמו שעון. הם מתחזקים הכל ביעילות מטורפת. מה שאומר שלצעירים טריים אין הרבה מה לעשות." אשלין מספרת בחיוך. "זה קורה הרבה בספטים ותיקים ומבוססים. גם ככה ידעתי שיש סיכוי שישלחו אותי לספט אחר שצריך אותי בו יותר, אז שיהיה ישראל."