דודה אשלין שלום... קאסידי מחפשת את אשלין בלילה של ה3.5

היא מסתובבת בקיירן ונראית מעט לחוצה בבגדים הקצת-יותר-מהודרים שלה. מתחת לג'ינס הקצר נוסף טייטס פרחוני, וחולצת הפלנל האדומה הוחלפה באחת כחולה-ירוקה. הגיטרה שלה לא נראית בשומקום, אך היא אוחזת קופסאת פלסטיק בכוח בלתי רגיל. כאמור, היא מחפשת את אשלין.

אשלין, כמובן, בדיוק סיימה את השמירה שלה בקיירן! איזה טיימינג נפלא, קאסידי! "היי," היא אומרת כשהיא רואה אותה. היא מביטה בה מעט בדאגה - ברור שהיא שמה לב שמשהו לא בסדר. "מה קורה?"

"היי!" היא אומרת, הקלה מיד נראית בפניה, כאילו רק לראות שאשלין כאן כבר הוריד חצי מהמשקל על כתפיה. "הכל בסדר, החיים יפים, את יודעת... מה איתך?"

"אני בסדר. בדיוק עמדתי ללכת הביתה," אשלין עונה לה.

"אה. אמממ... ישמצב שאולי תסכימי להישאר עוד כמה דקות?"
היא מושיטה לה את הקופסא.
"הבאתי עוגיות."

אשלין מחייכת אליה. "טוב, אני לא יכולה לסרב לעוגיות! בואי נשב איפשהו?"

גם קאסידי מחייכת.
"מממ... בואי נלך למכולה שלנו? תהיה שם פרטיות."

"בואי," אשלין מסכימה והולכת בעקבותיה.

היא מובילה אותה למכולה, ומתחילה להרתיח מים לתה בעודה פותחת את קופסאת העוגיות ומנשנשת אחת בעצמה.
"בזמן האחרון, מלא ריק פה. כספית עם הסיורים, אוק עם גלוקרא ואני בסדנא... בדרך כלל זה די חרא, אבל לפעמים... לפעמים יש לזה יתרונות."
היא מוציאה נרתיק עור קטן ממתחת לשיש, ומתחילה לגלגל לעצמה סיגריה.

אשלין מתיישבת על כיסא כלשהו, אם יש לכם כיסאות בכלל, יא היפים. "נהנית מהשקט?" היא שואלת אותה ברכות.

(יש את הכיסא המסתובב של כספית וספה)
"אה, לא. לא ממש. זה החלק החרא." היא מסיימת לגלגל. "החלק הנחמד הוא.. שכזה... אפשר לדבר."
ניכר שקצת מוזר לה לשמוע את המילים יוצאות מהפה של עצמה, אבל היא רק מושיטה את הסיגריה לאשלין בנהימת הצעה.

(אם כך היא על הספה. יותר כיף).
אשלין מנענעת בראשה. "תודה. בואי נדבר."

קאסידי מושכת בכתפיה, מדליקה את הסיגריה ומסיימת להכין את התה. היא מתיישבת בכבדות על משענת היד של הספה, בוהה אל תוך תה הצמחים שלה.
"אז... אה... טוב. מממ... איך אני אנסח את זה... אני... רציתי לבקש עצה."

"דברי," אשלין אומרת בטון מזמין, מישירה אליה מבט ומחייכת חיוך קטן.

"אה.... טוב, אני רק רוצה להגיד שכאילו, פשוט נראה לי שאת היחידה שאני מכירה שמבינה בדברים האלה... וש... כאילו, עליך אפשר לסמוך שבאמת תגידי מה את חושבת. אז... אז באמת תגידי מה את חושבת, אוקיי?"

אשלין מהנהנת, ועונה במלוא הרצינות "אני מבטיחה."

היא לוקחת נשימה עמוקה.
"אז... אז נכון היה את הבלטיין?"

המבט בעיניה של אשלין רומז שהיא יודעת בדיוק על מה קאסידי רוצה לדבר. "כן?"

"אז... כאילו... אה... היה כיף, ו... יצא לי קצת..  את יודעת, קצת לדבר עם אנשים." ניכר שהיא נאבקת קשות בניסוח, כאילו היא צריכה להכריח כל מילה לצאת באגרוף עם זרוע של קרינוס. "וכאילו... דיברתי גם... יצא לי קצת... איכשהו יצא ש..."

אשלין מקשיבה לה בשקט, מחכה שתמשיך.

"בסוף יצא ש... יצא שדיברתי עם נתן." 
היא מביטה באשלין בתקווה ברורה שהיא תגיד משהו, כלשהו, שיקל על המבוכה והבלבול שלה.

"כן, ראיתי שרקדתם," אשלין אומרת, "היה כיף?"

"כן, כן. היה ממש כיף. זה... זה די העניין, בעצם... כאילו..." היא נאנחת. "זה... היה כיף, אבל... אבל היה קצת...  משהו היה... זה פשוט... טיפה מוזר."

"מוזר?" אשלין שואלת.

"כאילו... אני הייתי שיכורה בחיים שלי... גם הרבה יותר משהייתי אז. אבל משהו כזה... זה אף פעם לא קרה לי."