26.1, NOTICE ME, SENPAI! (אשלין+קולקי)

קולקי מהנהנת בהבנה, ובהזדהות עם הבאסה. היא קמה, מתמתחת קצת ומסדרת את השיער שלה. כעת ניתן לראות שמתחת לפונצ'ו שלה היא לובשת את אחד הסוודרים היותר פשוטים ויותר מחממים שהן קנו ביחד, ואת הדמוי-ג'ינס השחור שלה.
"את זהירה, בדרך כלל?"

"מאוד. אמרתי לך, לקח להם כמעט שנה לעלות עלי."

היא מביטה בה שוב, מתרשמת.
"זה הרבה זמן." היא לוחשת.

היא מחייכת. "כן." היא שותקת לרגע ואז אומרת "אז אני רואה שאת כן לובשת את הבגדים שקנינו."

קולקי נעצרת. באחת שפת גופה הנינוחה יחסית נמתחת, והיא מסיתה את מבטה מפניה של אשלין מטה.
"כן. החלטתי ללבוש אותם לפחות בינתיים."

"אני שמחה... אני בטוחה שקשה להתרגל לזה."

"קצת. חזייה זה דבר משונה. אבל זה לא הפריע לי." היא זעה מעט בחוסר נוחות, ונראית מתוחה. "את... יודעת... איך מכינים אותם?"

"בערך? אני לא יודעת לתפור."

"אני מתכוונת, את יודעת איך הכינו את הבגדים שאנחנו קנינו? מי ואיפה?"

"לא ספציפית. למה?"

"כי גיליתי. ו... זה לא מצא חן בעיני כל כך." היא נראית מעט חשדנית ומעט מקווה כשמבטה עולה אל אשלין שוב. "את באמת לא יודעת?"

"...אה. למדת על יצור המוני?"

קולקי נראית מאוכזבת. מבטה מושפל שוב והיא מהנהנת בכובד ראש.

אשלין חושבת לרגע ואז שואלת "מה גרינפינגרס אמר לך על זה?"

"שככה זה גם בטבע. החזק מנצל את החלש. אבל בלב שלם סיפר לי על מה שקורה במפעלים האלה..."

אשלין מגלגלת עיניים ברגע שקולקי מזכירה את בלב שלם. "כמובן. תראי... המצב במפעלים האלה הרבה פעמים לא טוב. זה נכון. אבל... אנחנו צריכים לבחור את הקרבות שלנו. חשוב שננסה להיות צרכנים כמה שיותר... אתיים - מוסריים, כאילו - אבל אי אפשר הכל, בסופו של דבר. לא בלי לנתק את עצמנו מהחברה האנושית, ואסור שנעשה את זה."

קולקי ללא ספק מבחינה בגלגול העיניים. לוקח לה רגע להבין את פשרו, אך כשהיא מבינה, ברור שהוא לא מוצא חן בעיניה כלל.
"ריה הסביר לי גם על איך אתם משתמשים באורגת. אני מבינה." היא אומרת, קולה שקט אך נוקשה. הבעתה העצבנית משאירה את התחושה שהיא לא אומרת את כל אשר על ליבה.

"אבל זה מפריע לך."

"זה חכם מאוד לרתום את האויב שלך כנגד עצמו. האוקטנה יודעים זאת. אבל... אני לא חושבת שאף אוקטנה היה נותן לגארו אחר לקחת חלק במשהו כזה מתוך בורות מוחלטת."
מבטה מופנה הרחק מאשלין כשהיא מדברת, אך קולה ברור. מלבד העצבנות, היא נשמעת כמעט פגועה.

אשלין משפילה מבט ושותקת לרגע לפני שהיא עונה בשקט "...אני מצטערת, קולקי. לא חשבתי על זה. באמת. לא הסתרתי ממך בכוונה, פשוט... לא חשבתי. סליחה."

קולקי משתתקת. זו היא, ככל הנראה, ממש לא התגובה לה היא ציפתה. היא מרימה מעט את מבטה אל הפסקת חשמל.
"את... נוהגת לחשוב על זה?" היא שואלת בשקט. "על מפעלי הבגדים, או על מה שהמכונית פולטות?"

"ת'אמת? לא. לא כל פעם ולא על כל דבר. כשחיים בעיר, כשבאים במגע עם הדברים האלה כל הזמן, זה הופך לחלק מהחיים." אשלין מסבירה. "אני מן הסתם מנסה לא לגרום נזק מיותר. אבל אני לא אוכלת את עצמי על כל קילומטר שאני נוסעת במכונית. צריך להתמקד במטרה הגדולה - וצריך להקריב בשביל המטרה הגדולה. מה אם נסעתי במכונית, אבל למקום שבו נלחמתי בתולע? מה אם קניתי לך בגדים שיוצרו בתנאים לא טובים, אבל כדי שתתלבשי כמו בת אדם ולא תסכני את הרעלה? את מבינה?"

"אני מבינה למה אתם עושים את זה. אני לא מבינה למה בכל מקום אליו מסתכלים זה נראה... חיובי כל כך. כאילו כולם מתאמצים כל כך להעמיד פנים שהרוע הזה לא קיים."

"ומי את חושבת שעושה יותר כדי להילחם ברוע הזה? הגארו שמחזקים עסקים עם תנאים טובים לעובדים, ומחלישים חברות תולע, ומקימים חברות מתחרות, או הגארו שהחליטו שהם לא משחקים במשחק הזה ומסתגרים בכפר שלהם ותופרים לעצמם את הבגדים, וחושבים שאם הם יעצמו עיניים הרוע יעלם?" אשלין שואלת. היא מגבירה את הקול שלה מעט מבלי משים ומדברת בהרבה להט.

קולקי מתכווצת קצת.
"אני מבינה." היא חוזרת, קולה שוב מתוח. "אבל בחנות הבגדים היו רק תמונות של נשים יפות, ובטלפונים הכל צבעוני ומואר, והמכוניות מריחות כמו פרחים. אף אחד לא מדבר על הנזק שהדברים האלה גורמים. כל כך עד שלא עלה בדעתך לספר לי עליו... זה לא משונה בעיניך?"