הכנות לייבוא קין 30.1

"לא הבנתי את ההקשר." הוא נראה מבולבל. "האוקטנה היו ציריכם מישהו עם ידע מתקדם במדע?"

"רשף היה צריך, ורוחות מיללות, הספט שלי היה צריך. אבל האמת היא שהם היו חייבים לקחת אותי, והיו צריכים לחנך אותי רחוק מהעין".

"אני שמעתי אותך מספר סיפור. אתה מספר בצורה כישרונית למדיי. תספר כמו שסיפרת אז." קיאן אומר לו.

"זה... אני התאמנתי הרבה. מעוררת השינוי הייתה שקועה בטראנס קרב ואני היחיד שראה כל מה שקרה...".

"זה לא תירוץ. אתה מספר טוב כי יש לך כישרון." קיאן אומר לו בנזיפה של ממש.

"אני... אני באמת לא". אומר רפאל. מבוייש. "אני לא טוב בלדבר מול אנשים".

"חוסר הביטחון שלך מחלחל גם לגורה, גורם לה לסגת למה שבטוח. בגלל זה היא סגורה ומופנמת כל כך." קיאן אומר לו וממשיך בטון הנוזף. מופתע מזה שגרינפינגרס נהיה פתאום כך כך מבויש. "כשאתה כועס עליי וגם על אחרים, אתה טוב וסוחף אנשים אחריך. יש לך יכולת טובה לייצר את הרגש אליו אתה מכוון וזה מה שצריך בסיפור טוב. אתה מגביל את עצמך וכולא את עצמך במחשבות, זה יוצר בינוניות. תפעל מהרגש."

"אני לא אוהב לדבר מול אנשים. אני עושה את זה כשאני חייב. גם כשזה מאוד קשה. זה הלקח שאני מנסה לתת לה. לא שדברים נעשים קלים, אלא שזה בסדר לעשות משהו גם כשאתה לא טוב בו".

"אתה מוכיח במידה מסויימת את הנקודה שלי. כשאתה רוצה, אתה מצליח את זה מעל ומעבר. זה לא עניין של יכולת, אלה רצון בלבד. אם היה לך את הרצון לדבר מול אנשים, ודאי לונה היית נותנת לך את הכבוד שבלהיות גליארד. מאחר ואין בך, אני מאמין שנבחרת להיות תיאורג'. בכל מקרה, אנא ממך, ספר את סיפורך." קולו של קיאן מלא אנרגיה והתלהבות.

"אוקי... הדבר הראשון שאתה צריך לדעת הוא שהייתי גור אבוד. אני לא יודע היכן במשפחה שלי היו גארו, אבל להורים שלי לא היה מושג. ההורים שלי היו מכאן, אבל ירדו מהארץ אל קנדה בגלל הזדמנויות עסקיות, וכדי להיות יותר קרובים לטבע. חינו בבידוד יחסית רציני, אבל ההורים שלי דאגו לחנך אותי טוב. לטפח את הכישרונות שלי, ולחבר אותי למקום ממנו הגעתי - בבית דיברנו רק עברית".

"זה מה שהופך אותך לשומר אדמות כזה טוב פה." קיאן אומר ונראה שההתלהבות מסיפור מעט חוזרות לעיניו. "זאת ארץ אבותיך. עברית היא שפת אמך. אני שמח לדעת זאת. תמשיך."

רפאל נע קצת באי נוחות, אבל לא מתווכח. "ההורים שלי למדו אותי בבית. אבל בסופו של דבר הם הרגישו שאני צריך לראות אחרים בני גילי, אז הם שלחו אותו לפנימיה לילדים מחוננים, ילדים חכמים, בגיל 14. השינוי הראשון שלי היה בגיל 16. הרגתי כל מי שהיה שם".

קיאן מניח יד מנחמת על כתפו של רפאל. הוא שותק. רק מעביר מבט אמפתי ומזדהה מבלי להוסיף מילה. מחכה שימשיך.

עובר רגע, ורפאל מהנהן. "הפנימיה הייתה ביערות קנדה. אני נדדי מספר ימים, מבולבל ורעב דרכם, עד שמצאו אותי וונדיגו".

לקיאן אין שאלות. הוא רק מראה על קשב. כזאת שרפאל לא ראה ממנו קודם. מרותק ומהופנט בסיפור. מלבד זאת הוא מהנהן. מנסה להביע ולחזק את הביטחון של רפאל להמשיך את הסיפור.

"הם... הייתה בעיה. באיזור בו מצאתי את עצמי היה קונפליקט רב שנים בין העמים הטהורים ושאר הגארו. הוונדיגו היו חזקים. הם ראו גארו הנודד לתוך השטח שלהם בלי רשות, אחד שאינו מדמם, כחטאת גדול. אך הפסקת אש גדולה נחתמה לא מזמן עם הגארו מהשבטים האחרים שבאיזור. הרג שלי עשוי להתפרש כהכרזת מלחמה, יש שאמרו. הם רבו הרבה. לבסוף הוחלט להשאיר אותי בחיים... אבל לא יותר מזה. אני ביליתי שם שנתיים".

"שנתיים בקרב הוונדיגו כגור שלא מקבל שום יחס?" קיאן נשמע מזועזע.

"כן. הרוחות היו בסדר. למדתי לדבר איתן בסופו של דבר. אבל הגארו סבלו את נוכחותי. בקושי. לא יותר. לפעמים הרבה פחות. אבל לא מתתי".

"ומה השתנה לאחר שנתיים?" קיאן שואל אותו, ניכר שהדברים שנאמרו עדיין בתהליך עיכול. הוא לא יודע איך להתמודד איתם.

"אחרי שנתיים הגיעה משלחת דיפלומטית מרוחות מיללות כדי לסיים את המתח. איתם הגיעה גורה בשם קרן. מכיוון שהייתי הגור היחיד בקיירן, היא נשלחה לשחק איתי. היא שמעה על המצב שלי, והציעה לי דרך החוצה".

"והיא התחנכה למהלכי הזכוכית, כן?" קיאן שואל ומוודא את התשובה.

"כן. תמיד היה ברור שהיא תהיה מהלכת זכוכית".

קיאן מהנהן. נראה כי הוא מתחרט ששאל שאלה והגביל את רפאל בסיפור. הוא רק רוצה להקשיב.

"בכל מקרה, היא אמרה שלוונדיגו לא איכפת לי שאשאר כאן נצח. עד שאעצבן מישהו. אבל שאני כאן כבר שנתיים וגור. אז אני צריך לדבר בתורי בשבירת העצם במוט, כשאי אפשר לעצור אותי, ולבקש מבחן בגרות כמהלך זכוכית".

קיאן נראה מופתע. מאוד מתוח לראות כיצד עבד לו הדבר.