הכנות לייבוא קין 30.1

"הוונדיגו רתחו. כמעט הרגו אותי. אבל האלפא לא הרשה. הכבוד והשלום של הספט שלו היה חשוב לו יותר מהחוצפה של גור מיותר. הם גרשו אותי. שלחו אותי החוצה עם מהלכי הזכוכית".

קיאו נראה מופתע ומעט מאושר. הוא מחכה בשקט לראות כיצד רפאל הגור האבוד התקדם להיות גרינפינגרס, אלפה ושומר אדמות.

"ברוחות מיללות היה לי יותר טוב". רפאל מחייך חיוך עדין. "אב המאורה שלו, רץ מאחור, הוא מאוד מוצלח. הוא דאג להשלמת החינוך האנושי שלי. היה צורך בגארו עם ה... נטיות שלי בספט. הוא גם בדק מה קרה עם ההורים שלי וניהל את החזרה שלי לחברה האנושית".

נראה שמשהו מציק מעט לקיאן בחלק הזה, אך הוא שומר על חיוך ולא אומר דבר.

"משם היה צריך לבחור לי מחנך. וזו הייתה בעיה. שאראה בחברה האנושית היה בעייתי, הייתי טיפה מפורסם לזמן מה, ולרוץ ביערות היה מסוכן לי בגלל וונדיגו. למזלי, רשף ריהוט התנדב לקבל אותי כחניך שלו בחור".

קיאן מהמהן, נראה קצת מבולבל בנוגע לכך שרפאל ציין שהוא מפורסם, אך אינו מוסיף מילה.

"חזרה של הקורבן של התקפה חייתית על פנימיה לאחר שנתיים ביער? דברים כאלו עושים גלים".

"איך שהסיפורים עוברים אצל בני אדם... מוזר לי במעט. גם הספט ממנו באתי, לא היה מאוד קרוב לעין אנושית. הבעיה שאתה מציין בעיקר מרגישה רחוקה ומוזרה." קיאן מבהיר את בלבולו. "אך את השאלות שיהיו לי אשאל כשתסיים לספר. אל תתן לי להפריע, תמשיך."

"אמממ... אוקי. בכל מקרה רשף ריה הוא חרש הפטישים של רוחות מיללות. הוא אולי הטוב ביותר בכל אמריקה הצפונית. יש לו סדנה בתחתית הספט, קוראים לה החור, בתוכה מתנהלת העבודה שלו לספק לספט טאלנים וציוד. אני הוצמדתי לו באופן קבוע".

קיאן מחכה, שימשיך את סיפורו.

"אמממ... טוב הייתי איתו הרבה זמן. עוד שנתיים. לא היה הרבה צורך שאני אהיה צעיר. אבל כשהדברים נרגעו מספיק בעולם האנושי רשף ריה נתן לי מבחן - להדגים רעיון שהעלתי מולו באחד מהערבים בהם עבדנו יחד. לא הספקתי ממש לסיים, ואז הקרב על המעבר הצפון מערבי התחיל".

קיאן נראה סקרן ומתוח למדיי להבין מה זה היה.

"עד כמה שמעת על המעבר הצפון מערבי והקרב שהיה בו?"

"לא יודע על קרב שהתרחש שם. בעיקר שזה משהו כמו מדינה אבל לא מדינה בקנדה."

"המעבר הצפון מערבי הוא מעבר סחר ימי שנפתח בין אמריקה לצפון אסיה בגלל התחממות גלובאלית וקרחונים נמסים. וכשהם נמסו... דברים יוצאים החוצה. בינים ענקיים קמו משנתם וספיראלות הגיעו לעזור להם לאבטח את ההבט הרוחני של המעבר לצרכיהם. בגלל המתיחות הפוליטית סביב האיזור, מהלכים כאלה היו... יכולים לגרום הרבה נזק. מלך אמריקה הנוכחי הכריז קריאה של מלחמה כוללת. רוב הספטים הרוסיים והאמריקאים שלחו את הלוחמים שלהם. הספט שלנו ליהק אותנו תחת קרן לשם הקרב. אבל היינו יחד רק בהתחלה ובסוף. את רוב הלחימה ביצענו בתפקידים המתאימים לצעירים טריים - שמירה על קווי אספקה וכו".

"אז הלהקה שלכם קיבלה את השם שלה על פי אזור הקרב אליו נשלחתם. מעניין. אבל, מה עשית כשהיית גור? שלחו אתכם לקרב בכל זאת?"

"לא ממש הייתה ברירה. הספט היה צריך לוחמים. אבל לא שלחו אותי למשהו שחשבו שיהיה מסוכן. אני עזרתי ל..." רפאל נאבק קצת עם תרגום. "שיכור מדם אויביו. פנריר רוסי, להעביר אספקת טיהור דרך המים. עבורו זו הייתה משימת עונש".

"וזה היה כמבחן מעבר, או כמשימה לגור?" קיאן שואל ומקווה שגרינפינגרס ימשיך לתאר את טקס החניכה שלו.

"זה היה כי צריך. לא ממש כי חשבו על איפה אני עומד ביחס לזה. נתנו לנו את הצעירות שלנו כמעשה של מצב חירום".

"זמנים אפלים..." קיאן אומר ונראה קודר. "ושם המעשה?"

"אותו קיבלתי שם. נתן לי אותו שיכור מדם אויביו".

"ולמה דווקא אותו?"

"ה... הרגתי לוויתן עם אצות".

"נו... תספר." קיאן אומר בהתלהבות.

"אני ושיכור מדם אויביו היינו אמורים לנהוג בדוברה המביאה אספקה לטקס הטיהור הגדול שבלב המעבר. הוא... הוא בחר לצאת לפני שהצופים סיימו לסרוק את הנתיב שלנו. הוא מאוד רצה להשתתף במלחמה למרות העונש שלו. המסע היה אמור לקחת שבועיים, אך באמצעו התגשם בעולם האמיתי ביין ענק. דומה ללוויתן, ולא נתן לנו להתקדם. פעם אחרי פעם קפץ שיכור בדם אויביו לנסות ולהרוג אותו, אבל הלוויתן היה לוקח חלק מהספינה ובורח למים היכן ששיכור מדם אויביו לא מסוגל לעקוב. תיקנתי מה שיכולתי, אבל התחילה להיגמר לנו הסירה. אז בלילה התחלתי לדבר עם הצמחים. למדתי הרבה על הרוחות והטבע שלהם אצל הוונדיגו, ולמדתי קצת מרץ מאחור, הוא חקלאי עירוני. אבל ישבתי וחיזקתי את רוחות האצות המקומיות. ולבסוף כשהלוויתן בא לאכול את הסירה וניסה לברוח, רוח האצה תפסה אותו למספיק זמן כדי ששיכור מדם אויביו הצליח לקטול אותו. שיכור מדם אויביו היה שותה הרבה כדי להתחמם בצלילות שלו אל הים הקפוא. אז כשהוא יצא החוצה, הוא נתן לי את שם המעשה, ואז נפל. שיכור לגמרי. הוא ישן שלושה ימים. עד שהגענו אל החזית".

רפאל מתפתל בחוסר נוחות בזמן שהוא מספר את הסיפור. כאילו הוא מפחד לפגוע במישהו.