זכריני ואבק דרכים, שעות הצהריים, 3/1/19, הסדנא בקיירן

ג'וש מסתכל עליה ואומר "קשה לי להבין את זה, אני נודד כל חיי כגארו אבל בסוף אני מכוון לאנשהו, ליהיות יכול להגיע לארץ אבותיך אבל שרוח השבט תאסור עלי נשמע כמו עונש כבד." הוא נאנח ואומר " לא שאני מזלזל באייל"

היא מסכלת על כפות ידייה, מהורהרת.
"עונש... כן. אבל אני תוהה, האם זה באמת עונש? אני גדלתי ופרחתי פה בחודשיים יותר משהתקדמתי במשך השנים שבהן חייתי בארץ הולדתי. האם זה באמת עונש, הוא שהוא פשוט ידע שאני צריכה אדמה אחרת בשביל לצמוח? אני לא חושבת שהוא אוסר עליי לחזור לאירלנד. אני פשוט חושבת... שהוא רוצה שאקים פה בית חדש. גם בשביל עצמי, וגם בשביל השבט. אבל עדיין... אני מתגעגעת לאוויר של אירלנד. פה יבש יותר, ולפעמים... ולפעמים שאני רצה בטרטוריה, ורואה את העצים - הירוק שלהם לא בדיוק הירוק ששם, הריח שלהם לא בדיוק הריח ששם... וקשה לי לנשום". היא נאנחת "לאן אתה מכוון?"

ג'וש משעין את ראשו ונזכר כמו בנוסטלגיה שלא שלו. "מצריים, מצריים, תמיד לשם. הכל בשביל לחזור לאדמת האבות"

היא מסתכלת עליו לכמה רגעים, שוקלת אם לשאול או לא. "אתה... אף פעם לא היית במצרים נכון?... איך זה שהרצון להיות שם כל כך חזק אצלך ואצל השבט שלך?"

ג'וש נאנח "השבט שלנו היסטורית משם עד שגורשנו במלחמה עקובה מדם עם חסידיו של סת'*, הרצון לחזור לשם נמצא בדם שלנו ברוח שלנו, בחינוך שלנו. אנחנו חסרי נחלה מסודרת עכשיו, עם רצון לזוז כל הזמן, אנחנו לא יכולים למצוא נחת"
*חלחלה קלה וכעס עובר בו כשהוא מזכיר את השם

"שאתה אומר שהרצון נמצטא בדם וברוח.. אתה מתכוון כמו שאצלי... או ... משהו מעבר?" היא שואלת בשקט ובטון מרגיע. היא מנסה לא לעצבן יותר את הארון הגדול והשיכור שליידה, אבל מאוד סקרנית לדעת.

ג'וש חושב ואז אומר "אני לא יודע איך את מרגישה, אבל זה מעין אי שקט אין סופי פנימי, החוסר רצון להישאר באותו מקום, הדחף התמידי לנדוד כי אתה לא מרגיש שייך בשום מקום ממש, והרגשה ששם כן תתאים."

..."תמיד היתה לך את ההרגשה הזו? או רק אחרי שסיפרו לך על מצריים?"

ג'וש מסתכל עליה וחושב קשה "אני לא בטוח כרגע" הוא מקמט את מצחו "זה בטוח מאוד התחזק אחרי השינוי "

"...אז זה אומר שגם לא תשאר הרבה פה, בישראל?...כי תמשך למקום אחר?"

ג'וש מסתכל עליה במבט מעט מתוסכל "אני לא יודע, התלהקתי כאן אני לא מתכנן לעזוב, כנראה אטייל בארץ וסביבתה. אבל כמו שאת יודעת למצרים אני לא יכול להיכנס ממש"

היא שולחת בו במט מתנצל, שרואה שהשאלה תסכלה אותו. "זו ארץ מעניינת אני לא חושבת שיהיה לך משעמם..." היא מנסה לעודד. "אתה רוצה לנוח קצת? קיאן פרס פה מיטה, הוא לעומתי צריך לישון בלילה. אתה יכול לנוח עד שתרגיש יותר טוב"

ג'וש מסתכל על המיטה "אולי אחר כך, ספרי לי עוד קצת על עצמך, על העבר שלך"

היא נראית מופתעת שמבקש "אםםם.. נולדתי באירלנד, בקונמרה. זה אזור לייד היים, מאוד מיוער ויפה עם שטח אחו נרחב. קונמרה עמה היא פארק לאומי. בני הדם שלנו מנהלים אותו. " העיניים שלה קצת מזדגגות שמדברת על הבית, כאילו רואה אותו בעיני רוחה. "הכפר ממוקם לייד הקיירן- קיירן האייל הלבן - שזו הרוח השומרת שלו. בספט יש כמעט רק פיאנות. יש כמה משבטים אחרים שהצטרפו אלינו מסיבות כאלה ואחרות, אבל אפשר לספור אותם על יד אחת. יש גם המון בני דם, בסביבות 400 אני חושבת" היא נותנת למילים להדהד, מחכה שג'וש ישאל או יכווית את השאלות למקומות שמעניינים אותו.

ג'וש אומר במעין הפתעה "400 בני דם? איך זה לחיות עם כל כך הרבה?"

היא ממצמצת "אם... קצת קשה לי לענות על זה. זה דיי המציאות שאני מכירה. רוב החיים שלי חשבתי שאני גם אחת מהם, בת דם. אבל בתור גארו יש בזה משהו משחרר. כולם חיים בתוך הרעלה, כולם יודעים מה זה גארו וחלק גדול מהם לא מפחדים מאיצנו ועומדים על שלהם כי ככה הם גדלו והתחנכו. בני הדם שפה... קצת מוזרים לי. הם עוזרים כלכלית, כן, אבל לא מרגיש שהם מעורבים בחיים של הגארו כמו אצלינו בבית. זה.. מוזר."

ג'וש מסתכל עליה " אנחנו גדלנו ההפך, אני לא ידעתי כלום על העולם מוקף בבני אדם. רחוק מאוד מהרעלה, עיוור ממנה. את הדלת בתוך כל זה, איך זה מרגיש? מה עושים?"

..."יש בזה חלקים טובים, וחלקים רעים. החקים הטובים הם שאין את הצורך להתחבא, אתה מוקף בהבנה ובהזדהות. החלק הקשה... לפחות אצלינו, חלק מהתרבות של הזאב מוכל גם על בני הדם. מצפים מאיתנו להיות חזקים, מצפים מאיתנו להיות תחרותיים ואלימים, וכבר בתור ילדים מצפים מאיתנו להסתדר עם הבעיות שלנו לבד. זה לא ילדות קלה. ואם שרדת את זה, אחר כך אתה דיי מוגבל לגבי מה אתה יכול לעשות. תמיד חלמתי ללכת לאוניברסיטה. אבל בתור בני דם יש לנו מחויבות לגאיה ואנחנו לא יכולי םללכת לאן שהרוח תישא אותנו. בתור הבת של האלפה ספט, עוד יותר ציפו ממני להשאר בטרטוריה ולקחת על אחריותי חובות מסויימות. מה איתך? איך זה לגדול בלי לדעת על .. העולם הזה? ואיך מצאו אותך אחרי שהשתנית?"

ג'וש מסתכל עליה ואומר "זה בהחלט עולם פשוט יותר, אבל הוא פחות מלא, יותר חסר מטרה. העולם שלי היה די מלא באירועים, מסיבות, משחקי אליפות, הוא היה די מעולה, ההורים שלי הסתדרתי איתם רוב הזמן. חוץ מעונש פה ושם. פשוט חיים רגילים."
הוא מחייך קלות ואז מוסיף " אחרי השינוי מצא אותי המחנך שלי, אני רצתי מכוסה דם כולי ברחובות ניו יורק עד שהוא לקח אותי והסביר לי לאט דברים שפתאום נראו לי הגיוניים. מצריים, הרצון לנדוד. אבל לקח זמן עד שיצאתי מההתחרפנות הראשונית וההבנה על שינוי החיים. הייתי אמור ללכת לקולג' חודשיים בערך אחרי היום של השינוי, אבל זה כבר לא היה רלוונטי.

היא נראית מאוד מתענינת שאתה מדבר על מסיבות ומשחקים, מקשיבה, כמיהה בעינייה לחיים האלה שאתה מדבר עליהם.
"...או. ואו. זה נשמע... נוראי". היא אומרת על החלק השני של התיאור "מה קרה בשינוי שלך אם אפשר לשאול?.."

ג'וש שותק מעט אבל נראה לזכריני שהאלכוהול עושה את העבודה וג'וש אומר בקול שקט "סיימתי בדיוק את המשחק האחרון בעונה, משחק האחרון שלי בליגת הנוער, הלך מצויין ניצחנו. אני יצאתי החוצה מהמשחק וחיכו לי שם כמה חבר'ה מהקבוצה השניה" הוא שותק מעט רועד

"היי, היי! הכל בסדר. אתה בסדר. אתה בטוח " היא ממלא את כוס המים שום מהר ומביאה לו לשתות ולהשיח את הדעת שלו מהמחשבות האלה.

" הם היו בריונים. הם פשוט עשו עבודה ממש טובה בלזמן רוח קרמה" היא אומרת בביטחון נחרץ שבבירור אומר שהנושא לא זר לה.

"אתה בסדר?"

ג'וש שותה מהמים ומחייך אליה קלות "כן, זה פשוט סיפור די דפוק" הוא משתנק בעודו צוחק קלות במרירות "אני רואה הבנת את המשך הסיפור". הוא משעין את ראשו על הקיר ועוצם את עיניו קלות

היא מחייכת חיוך מזדהה על הנסיון שלו להפטר מכאב הראש של השיכרוןץ "... גם אצלי היו בריונים. ריטשתי את הפנים של אחד.אבל הוא בחיים. רוחב על חבית עצר אותי בזמן".

הוא אומר בקול חלש " כל החמישה מתו"