זכריני ואבק דרכים, שעות הצהריים, 3/1/19, הסדנא בקיירן

..."הכרת אותם?.."

ג'וש מניד בראשו קלות מדבר בשקט "לא ממש, שיחקתי מולם באותו יום, אבל לא הכרתי אישית"

"...עדיף ככה. לפעמים אני תוהה למה השינוי שלנו תמיד אלים. למה האקט הראשון שלנו כמגיניה של גאיה הוא להשחית..."

ג'וש פוקח את עיניו וקם קלות " אני לא בטוח, אבל השינוי הוא כזה רק לגארו שנולדו אדם"

"אין לנו - לא היו לנו... לופוסים בבית. הזאבים באירלנד דיי נכחדו. יש... או היו, כמה בגני חיות, אבל זהו בערך. ראית פעם שינוי של לופוס?"

ג'וש אומר "לא יצא לי אבל שמעתי סיפורים, רגע אמרת גן חיות?"

היא מהנהנת. "הזאב האירי נחחד לחלוטיו בטבע. כבר לא הייתה דרך לשמור את הקין ביערות. אז עשינו את הבחירה הקשה - של שלשים את הקין במקום היחיד שהם יהיו מוגנים בו - בגדני חיות... או לפחות זה מה שנהגו לעושת... לפני ש " נראה שמשהו שהיא נזכרה בו עוצר אותה והיא מחליפה נושא. "איך היו הגארו שאספו אותך אחרי השינוי?"

ג'וש נראה חושד מהחלפת הנושא רגלו מקפצת קלות בסקרנות. הוא עונה לזכריני "אחרי השינוי פשוט רצתי אחוז פחד ברחבי ניו יורק מכוסה דם עד שהמחנך שלי משך אותי לסמטה צדדית והסביר לי משהו שהיה נראה לי פתאום קצת הגיוני הזוי אבל עם קצת היגיון בנוסף הוא היחיד שהסביר לי את המצב באותו רגע"

היא מסתכלת עלייך במבט מעט מתנצל שרואה את הסקרנות. "זה...חא קין או סיפור שלי לספר... אבל בוא נגיד שהקין לא שרדו את גן החיות מסיבות כאלה ואחרות.. זה... נושא קשה". היא מכווצת את שפתייה באי נעימות כזו, מבטה מופנה הצידה לרגע. אז, היא חוזרת לשיחה. "אז זה הייתם רק שניכם, אתה והוא?"

ג'וש משפיל את מבטו מעט בהכרה במתים ואז הוא עונה בשקט לזכריני "כל עוד הייתי באמריקה כן, אבל כשהייתי באירופה עברתי בהמון קיירנים ופגשתי הרבה גארו. אף פעם לא נשארתי מספיק להכיר באמת אבל נשארתי מוט או לילה ללמוד"

..."כמה שנים אתה גארו?" היא נראית קצת תמהה לגבי השפלת המבט

ג'וש חושב מעט ואומר "סביבות השנה וכמה חודשים"

..."ואו. ואת זה עשית בלי להשאר יותר מכמה ימים במקום אחד..." היא נרטית עצובה משהו מהרעיון. "איזה דברים מעניינים ראית?"

ג'וש מהנהן "ככה זה, הנדודים בדם שלנו" ג'וש מהרהר ואומר "פגשתי הרבה גארו, שמעתי סיפורים, ראיתי מדבריות הרים יערות. דברים יפים מאוד. אבל כלום לא סיפק אותי. הכי אהבתי את המדבריות שראיתי הרגשתי בהם מתאים"

היא מעקמת קצת את האף "באמת? אני מקנאה בך. לי קשה פה, במדבר. קשה לי עם האדמה היבשה והחמה הזו... איזה דברים אתה אוהב בו?"

ג'וש מצחקק ומגרד את אחורי ראשו "המדבר מרגיש לי יותר כמו הבית, משהו קרוב למצרים. אבל חוץ מזה המדבר ממשיך וממשיך החול זוהר בלבן הכל פתוח אתה יכול לראות את השמיים. אתה מרגיש את החול מתחתיך האוויר נקי החום נוגע בך. המדבר הוא כמו ים אבל יציב."

..."אולי תיקח אותי איתך למדבר יום אחד. תלמד אותי לאהוב אותו. אולי... זה יעזור לי להשלים שהארץ הזו היא עכשיו... הבית." היא בולעת רוק שאומרת את המילה האחרונה, חצי בחשש ועצב, חצי בהתרגשות והשלמה.