3.7, עשן ורוח

"אם לא הייתי רץ אחריי פיבי הייתי בוחר בה, אבל זה לא נהוג לעשות עסקאות עם הטוטם שלך.
הייתי בוחר באש.
אני סומך על האש, אני מכיר את האש, אני מחובר לאש."
הוא מביט במדורה בחיוך נוסטלגי.

"מחובר באיזה אופן?" שואלת מרתה.

הוא מהרהר לכמה שניות, מבטו ממוקד במדורה.
"אינני יודע להסביר זאת... אבל זה משהו עמוק.
האש היא כלי, את מבינה?
היא כלי של יצירה, היא כלי של שימור, והיא כלי של השמדה.
גם היא כמונו חלק מגאיה, והיא נלחמת למען החופש שלה. איך אפשר לא לאהוב אותה?"

היא מחייכת אליו ומביטה במדורה, מהורהרת.

הוא לוקח עוד לגימה מהקפה שלו, "אני מבין שאת מבינה.
אני לא אומר שהיא מושלמת, האש יכולה להיות בריונית.
זה הטבע שלה, וקשה לשנות אותו."
הוא נשמע עייף ונחוש. הוא מוציא מכיסו את הפלאסק, שופך וויסקי לכוס הקפה.
הוא לוקח לגימה אחרונה ואז שופך את תוכן הכוס לתוך האש.

"כנראה שהיא באמת דומה לנו." מרתה אומרת. היא עדיין מביטה במדורה.

לאחר עוד קצת שתיקה הוא שואל
"את חדשה בארץ הזו, יש לך שאלות?"

"למדתי לא מעט על ישראל - הטבע, הגיאוגרפיה, ההיסטוריה, אבל לא היה לי קשר עם גארו מכאן. אני יודעת מעט מאוד על המצב הנוכחי של העל טבעי בישראל. שמעתי את סיפור טיהורו של העורב הישראלי, אבל לא מעבר לכך." מרתה אומרת. "כל מידע שתוכל לתת לי יהיה מבורך."

"תשמעי, אני לא נמצא בישראל יותר מידיי זמן.
אל תלכי לעזה, ספירלות.
אל תלכי לתל אביב, לא ידוע.
אל תלכי למודיעין, אורגת.
כל השאר זה טריטוריות והיגיון בריא, תבקשי לעלעל במפות שלנו ותוכלי לדעת את הבסיס.
את יודעת להילחם טוב?"

היא מהנהנת. "יהללך זר ולא פיך, אבל, טוב, אני לא רעה. תודה, זו התחלה טובה."

"רוצה לתת לי אגרוף ונראה איך הולך?"
הוא מוריד את כוס הקפה, מזדקף.

נראה שפרי הרוח מהססת לרגע, אבל לאחר מכן היא מחייכת ואומרת "למה לא."

"את מדברת יותר מידיי, נו כבר." הוא מתריס בה בחיוך שובבי.
הוא פשוט עומד שם, לא נראה מודאג במיוחד.

מרתה מחייכת חיוך ממזרי בעודה מסתערת על תמרות עשן.
היא מכוונת היטב ותוקפת, אך מכתה חולפת באיטיות במקום שבו כתפו של תמרות עשן הייתה אמורה להיות.
הגאליארד המניאק חמק לפתע במהירות על אנושית.

"יפה!" מרתה אומרת בחיוך. "עכשיו תורך."

מרתה מתרכזת ומרימה את ידיה באוויר בתנוחות הגנה, מתרוממת על קצות האצבעות ומתחילה לקפץ באיטיות. היא נראית מוכנה לחמוק מהתקפתו של תמרות עשן.
הוא מסתער עליה בפתאומיות ובהתקפה מתוזמנת ומושלמת מפתיע אותה עם אגרוף זריז לצלעות.

המבט המופתע של מרתה מתחלף בחיוך מרוצה כשהאגרוף של תמרות עשן ניתז מגופה כחלוק נחל, ולא פוצע אותה כלל.
"לא רע, פרי הרוח, לא רע."

היא בהחלט נראית מרוצה. "גם אתה."

"יש לך נשק טווח?"

"לא. אני נלחמת בחרב בדרך כלל." מרתה עונה ומניחה את ידה על נדן החרב הגדולה שהיא חוגרת.

הוא נראה מבולבל.
"למה?"

עכשיו גם היא נראית מבולבלת. "הראיתי כישרון טבעי לזה במהלך החינוך שלי, אז בזה התמקדתי. אני יודעת להילחם גם עם טפרים כשצריך."

"כן אבל... למה להתמקד בכלים כשאפשר להתמקד במה שגאיה נתנה לך? את יודעת כמה קל לשבור חרב? להעיף חרב?
טפרים גם אם יעקרו לך את כולם מתחדשים במהירות."

"אם וכאשר ישברו או יעיפו לי את החרב, אעבור לטפרים - עד אז, אלחם איתה, אם היא הכלי הנכון למצב הנתון. אני לא רואה סיבה להגביל את עצמי לצורת לחימה אחת." מרתה אומרת בטון שקול ורגוע.

"צורת לחימה אחת?
אל תבזי את עצמך, הרי ברור כשמש שיש עשרות צורות שונות להילחם גם בלי נשק. אני בטוח ששמעת על אומנויות הלחימה השונות.
בנוסף, אני לא אומר שיש רע בלדעת להחזיק חרב, אבל חבל שתסתמכי על כלים יותר מאשר על היכולת שלך.
אם תרצי אשמח לעזור לך להשתפר ביכולות הקרב הבלתי חמושות שלך, אני בטוח שזה יתברר כמועיל בהמשך."

היא מחייכת אליו. "תודה. אשמח ללמוד ממך."